הונילי שלי.
גילוי נאות: לא ממש שלי, בעצם שייך חוקית למישהי אחרת אבל אם לא נהיה קטנוניים הוא שלי כבר די הרבה זמן.
מוצ"ש, חצר בית קפה קטן בקרליבך. תמיד הוא בוחר את הכסא שלידי, מצמיד אותו לשלי רק כדי להרגיש את הרגליים שלי מתחככות בשלו.
הרחוב ההומה מתחיל לשקוט והפינה החשוכה שבחרנו מבודדת אותנו מהעוברים ושבים.
הוא מניח את היד שלו על העורף שלי ומעסה בעדינות, כוס הקפה שאצלי ביד רועדת ואני מרגישה את הלחלוחית בין הירכיים שלי. אנחנו לבד הפעם, יש לו אומץ להצמיד שפתיים חמות לצוואר שלי. אני מניחה את הכוס על השולחן, קפה טוב, חבל שישפך.
היד שלו נשלחת ומתגנבת מתחת לחצאית שלי, אני לא מוחה הפעם, מניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו.
האצבעות שלו מלטפות את פנים הירכיים, הוא מעיף מבט זריז מסביב לפני שאצבע אחת שלו חודרת אותי כשהאגודל מעסה את הדגדגן שלי, הוא מביט בי ישר בתוך העיניים, מכיר אותי, זוכר בדיוק איפה ואיך, יודע לנשוך אותי בעורף תוך כדי, בתזמון מושלם, מודע לזה שאני זקוקה לעוד אצבע או שתיים שיחדרו לתוכי וממקם את עצמו בנינוחות בתוכי.
אני בטוחה שגם אלה במדרכה שממול שומעים את הנשימות המהירות והקולניות שלי אבל אף אחד לא מענין אותי ברגע זה, אני מטה ראש לאחור, האדווה שמתחילה בדגדגן שלי כבר מתפשטת בכל הגוף ומגיעה לאורגזמה מושלמת.
הכתף החמה שלו היא מקום מרגיע לתת לנשימות שלי לחזור לסדרן כשאני מביטה בו מלקק את האצבעות שעינגו אותי לפני רגע.
הוא מסמן למלצר שיחדש לי את הקפה שהתקרר, מכיר אותי...
