ואז נפל לי האסימון.
נחבט ברצפה ברעש גדול, צליל ההתנגשות שלו עם האריחים גרם לי למבוכה, התביישתי שלא הבנתי את זה קודם.
המקום הקטן הזה שהקצית לי, ככה סתם, אחרי הסערה, אחרי שהניחוח שלך פשט בי, אחרי שהלמת בתוכי ונשאר רק כאב עמום וזכרון צרוב,
אחרי ההתנפצות המבוישת שלי למולך,
אחרי הרגיעה שלך
כשהזרועות הגדולות שלך עוטפות אותי, משרות רוגע מצד אחד וביטחון מהצד השני,
רק באותו הרגע הזה,
אני באמת אני.
בלי מסכות, בלי דרמות, בלי להנהיג את כל העולם,
בלי הצורך להחליט בשביל כולם ולהוביל.
נשארתי רק אני.
טובעת בחולצה הענקית שלך, מנסה להבין ולהכיל את שני הצדדים הכל כך שונים בך,
נואשת להאריך את הרגע.
אז אני אמתין, יש לי סבלנות
אחכה לך, אחכה שתבין שהמקום הזה שהיה שלי ולו לרגע אחד, הוא המקום הנכון.
המקום שלך להניח את הראש, להתרוקן ממחשבות, להיות מחובק בין זרועותיי, להיות חופשי.
ואני אהיה שם, לרגליך, בכל פעם שתרצה.
