סחלב

מתפרקת

ניצוצות שמתחילים באור גדול נופלים לרצפה באוד עשן שנמוג לאיטו

התלהבות שהיתה בה המון תקוה נעלמת לתוך חשכת הצהרים, לאיטה

אני מנסה לשלוח יד, היא חומקת בעצלתיים

השחור הזה שהיה הרקע לתלתלים הזהובים בולע אותי לתוכו

אני נשאבת לבור שתחתיתו לא קיימת במרחב הזה

אינשטיין היה חוגג למראה שלי.

שוכבת על המיטה, הקור עוטף אותי בשמיכתו העבה, המלטפת

החור הפעור בחזה שלי משיר טיפות אדומות כבדות

כשיגמר הנוזל, אגמר גם אני.