סחלב

השנה ויתרתי על תחפושת.
נסיבות אישיות הביאו אותי להבנה שכשעצוב לא מתחפשים.
גם ככה, ממילא, אני כל השנה בתחפושת.
בבית אני מחופשת לאישה הטובה, זו שאצלה תמיד הסירים מלאים והרצפה מבריקה. המשפחה שלי בטוחה שאני הקטנה המסורה הזו, שהעיניים שלה נשואות רק לחוקי שלה.
בעבודה הם רואים את הצד המסודר, הקפדן. זו שכולם פונים אליה לעיצה. מטופחת תמיד, לבושה למופת.
יש לי חברים שמכירים את הפן החופשי והפרוע שלי. חילופי זוגות, נישואים פתוחים, בלאגן.
מעטים מכירים את הנשלטת שבי. זו שחייבת להתווכח, למרוד, לא להסכים מיד. נשלטת שרוצה שתכניע אותה, שלא תוותר, שתהיה אכזרי, אבל באותה נשימה שתלטף, תתפשר ותאהב.
אז כשעצוב, אני מסירה את המסכות, מניחה לדמעה סוררת להיפרד מהעין ורק רוצה חיבוק דוב עוטף.

והוא היחיד שהבין מי אני.