אני בוחרת לעצמי את הרגעים לקרוא אותה. לא מרשה תמיד, יודעת שהנוסטלגיה תשטוף אותי בזרם חמים של דקירות סכין בכל הגוף. זכרונות של תקופה אהובה שלא תחזור יותר.
היום הרשיתי. קראתי כמה פוסטים שהייתי נוכחת בהם. אמנם נוכחת מהצד, צופה, לומדת. תיאור של זמן מאושר, מהול בפחד וכאב מהסוג המענג, רגעים קטנים של אושר, ככה קוראים לזה?
היא כבר לא פה. יש לה חיים אחרים, פשוטים, משפחה. היתה פה כמוני, בגלל אהבה. והלכה.
אני עושה את צעדיי הקטנים בניסיונות לחזור לזה ששלט בחיים שלי בתקופה הזו. זה ששילב את עצמו בחיי הפרטיים כאילו היו שלו, זה שמרדתי בו, שפגעתי. אותו אחד שתמיד היה לצידי, תמך, שכמה משפטים שלו עדיין משמשים אותי.
אני מחפשת סליחה.
לא, זו לא הקורונה שמדרבנת אותי, זו ההבנה שחיי אינם שלמים בלעדיו.
אני במקום אחר עכשיו, זה לא סותר את העובדה שאני מבקשת לעצמי אותי גם במקום הזה.
תסכים לשלב אותי בחייך עכשיו?