תקופה כזו
מחשבות על הרבה דברים.
מצד אחד המון עשייה והתרכזות בהווה, מצד שני במקביל המון מחשבה על העתיד…על מה בשליטתי ועל מה שלא.
על קבלת החלטות גורליות, ועל קבלה בכלל…של אחרים, של עצמי.
והגוף גם הוא מצטרף למחול השדים הזה, מאותת, מכאיב, מציק…הגוף הוא הקול של הנשמה, ואני באמצע מנסה לאזן בינהם, שישלימו, שיבינו, שיכילו אחד את השני.
זה סוג של שקט עם הרבה חוסר שקט, זה כמו לשים שיר אהוב עם אוזניות בפול ווליום אבל עדיין לשמוע את העבודות של הטרקטור בחוץ.
זה כמו להירדם לשינה מתוקה ועמוקה ולהתעורר בבהלה…
זה המבט הזה על המדינה והעולם וההבנה שמשהו פה משתנה, ויש סוג של אוירת דריכות באויר…הכל דחוס, כמו רכבת שאיבדה שליטה ודוהרת על מסילות שבורות.
ואולי אני טועה וזה משהו חולף- אולי.
אבל תחושת הבטן משדרת אחרת, וכשאתה לומד להיות מחובר לעצמך אתה מסוגל גם לראות את מה שכולם לא רוצים או מסוגלים לראות.
ויש גם תקווה, ואולי היא חבוטה וקצת מרוסקת…
אבל היא שם.