כשאני מטיילת לבד יש לי המון זמן לעצמי, אני לא מתעקשת למלא אותו במיליון אטרקציות ופעילויות - כי אחרת אני מפספסת את המפגש האינטימי הזה עם עצמי, הרעיון הוא דווקא להוריד קצב, ללכת לאיבוד קצת…
יש לי רגעים שאחזור למלון להרגע, או סתם אסתובב בלי מטרה מסויימת, אני מאפשרת לדברים לקרות במקום להתעסקבלתכנן אותם- גיליתי שיש בזה המון שקט ורוגע.
אני לומדת את ההבדל בין בדידות ללבד , שואלת את עצמי הרבה שאלות על חלקם אני מצליחה לענות וחלק נשארות כמו שבאו…
אולי לא צלחתי להיות במערכת יחסים עם מישהו בחיי אבל עם עצמי אני מנהלת מערכת יחסים מאוד עמוקה וקרובה.
כשאני לבד במקום אחר אני מצליחה לשכוח ולהתנתק מכל מה שמתרחש כרגע בחיים שלי ולהתרכז בגרעין הפנימי שלי, בלי הסחות , לפעמים זה מפחיד כי אני יודעת שאני עלולה לפגוש שדים שלא רציתי לפגוש אבל גם זו הזדמנות שכדאי לנצל.
כשאני לבד מתחדד לי יותר ויותר איזה סוג של בן אדם הייתי רוצה לצידי , וזה גם עוזר לי להבין איזה סוג של אנשים לא הייתי רוצה .
בטיול הזה אני מעריכה את הלבד וגם מכבדת את הבדידות, אני לומדת להבין שהבדידות נוכחת בחיים של כולם היא רק נראית אחרת אצל כל אחד ואחת.
אנחנו כל כך עסוקים בלמלא את החללים הריקים האלו כל הזמן…והיום שאלתי את עצמי, למה בעצם?
רובנו עושים זאת כי אנחנו מפחדים, מפחדים ממה שיעלה, מפחדים מעצמנו.
אנחנו חיים בעולם שהרגיל אותנו לעשייה תמידית וזה משליך על כל דבר בחיים שלנו.
אני מאמינה שהחללים הריקים האלו מזמנים את ההשתדרגות, את העלייה בסולם הנפשי והפנימי של כל אחד ואחת, כל עוד נותנים לזה את המקום להיות.
אולי המסקנה הכי גדולה שלי כרגע היא:
תקשיבו לקצב הפנימי שלכם, תאיצו, תאיטו, תעצרו…אל תרגישו מוזר אם כולם מסביבכם ממשיכים לרוץ או עוצרים ואתם ממשיכים…הם פשוט לא שומעים את המוזיקה שלכם.
