מחשבות

למי מהנשלטות פה יש תחת טוב ל 69? ;)

למי מהנשלטות פה יש תחת טוב ל 69?

אני יודע לזהות כל פיפס בהתנהגות שלה.

אני יודע למה היא עשתה את מה שעשתה,

ומה הרגישה מתי שעשתה את מה שעשתה.

מה גרם לה להרגיש את מה שהרגישה.

איך לשנות את מה שהיא הרגישה.

זה מה שאני מלמד את עצמי.

אני מבין אותה יותר ממה שהיא מבינה את עצמה.

והכוח הזה הוא בעצם הכלי לשליטה.

שליטה בבן אדם זו שליטה ברגשות שלו.

תסגרו לרגע את העיניים ותדמיינו לכם מציאות שבה

אתם מבינים את כל הסיבות לכל הפעולות שבן אדם עושה.

כל בן אדם שלא יהיה. עיני רנטגן. זה כוח עצום.

עומד לי הזין מלחשוב על זה.

אני זוכר את היום הראשון בעבודה שלי.

בית זיקוק ישן, שמזה שנים סגור, מקום מושלם לסטודנט.

ליד עמדת השמירה שלי הסתובבו שני חתולים בוגרים,

אחד היה מטריד אותי כל הזמן והשניה שמרה על דיסטנס.

מפה לשם הייתי זורק להם שאריות של אוכל שלא סיימתי, 

אבל לא באמת היה אכפת לי מהם כל כך, הם היו בסך הכל עוד זוג חתולים.

לאחר כמה חודשים שמתי לב שהם נעלמו.

המטרידן לא חזר מעולם, יתכן שנדרס, או שמצא בית חדש,

לאחר כמה שבועות החתולה הופיעה ואיתה שלושה גורים.

הם היו כל כך קטנים, אבל כבר בשלב שבו הספיקו לפתוח את העיניים.

בכל פעם שהם ראו אותי הם ברחו לאמא שלהם באימה,

שישבה אי שם בתוך שיח גדול מאחורי הפינה של הבניין הסמוך.

הם סיקרנו אותי דווקא בגלל שהם פחדו ממני, למרות שלא היה להם ממה לפחד.

רציתי לגרום להם להפסיק לפחד, אבל זה היה בסך הכל רצון, ולא חובה.

המשכתי לזרוק להם אוכל מידי פעם וכמובן שזה משך אותם.

הם התרגלו לכך שמתי שאני מגיע הם מקבלים את מה שהם זקוקים לו.

עם הזמן במקום שאני יחפש אותם, הם חיפשו אותי.

כאשר הייתי יושב בעמדה ומתעסק בעניינים שלי, הייתי שם לב שהם בוהים בי מעבר לחלון.

כאשר הדלת לעמדה הייתה חצי פתוחה,

הסקרנות שלהם נלחמה מול הפחד שהם חשו מלהיכנס ולרחרח בפנים.

ההתנהגות שלהם סיקרנה אותי, וידעתי שהזמן יעשה את שלו והם יכנסו במוקדם או במאוחר.

כל פעם הם התקדמו עוד קצת ועוד קצת, ואז זה הפך להתפרצות חצופה פנימה,

ובריחה מהירה אחוצה.

עם הזמן הם הפסיקו לפחד, והתחילו להיכנס בשקט ולרחרח בפנים.

כאשר הייתי עובר לידם הם היו נזהרים שלא אדרך עליהם בטעות אבל הם לא פחדו ממני יותר.

ואז לפני כמה ימים כאשר יצאתי לעשן מחוץ לעמדה, אחת הגורות התיישבה מולי והחלה לבהות בי,

שמתי את הרגל שלי לידה, והיא התחילה להשתפשף בה.

למרות האלרגיה שיש לי לחתולים, התחלתי ללטף אותה בעדינות.

היא הסתכלה עלי במבט מופתע, ואני הייתי מופתע שדווקא הגורה שהכי פחדה מכולם,

היא זאת שיצרה מגע לראשונה.

אני אישית לא ניסיתי לגעת באף אחד מהם בשום שלב.

מאז היא נראית הרבה יותר רגועה.

היא באה מידי פעם לעמדה וסתם יושבת איתי.

גם אם אני לא מביא לה אוכל היא עדיין באה.

אפשר להגיד שכל זה קורה בגלל שהיא רואה בי מקור לאוכל, 

ושהיא באה מכיוון שהיא מצפה שאני יביא לה אותו.

אבל האוכל של החיים זו אהבה, וכולנו באים מידי פעם לבן אדם כדי שיביא לנו אהבה,

ואנחנו באים מכיוון שאנחנו מצפים לכך שהוא יביא לנו אותה. 

השורה התחתונה היא שאנחנו באים לבן אדם שמעורר בנו רגש שאנחנו אוהבים להרגיש.

פשוט לעומת בני האדם, החתולה היא יצור פשוט, היא אוהבת להרגיש שבעה ובטוחה,

ולכן במקרה שלי, היא באה אלי, זה מה שאני גורם לה להרגיש.

היופי שראיתי בסיטואציה הזו הוא איך ששני יצורים,

שלא מבינים אחד את השני יכולים למצוא שפה משותפת גם ללא מילים.

אותה חתולה לא מבינה מילים, וגם לא ניסיתי להגיד לה כלום.

אני גם לא יודע אם היא ניסתה להגיד לי משהו בשפה שלה.

אין לי שום תועלת ממנה, לא ניסיתי להרשים אותה בכלום,

לא חשבתי לרגע מה היא תחשוב עלי, לא פחדתי להגיד לה משהו לא במקום.

לא היה אכפת לי אם תעזוב או תילך, אם יהיה לה משעמם או מעניין איתי.

לא פחדתי להיפגע ממנה, אני יודע שהשריטה הכי עמוקה שהיא מסוגלת לעשות לי,

תחלים הרבה יותר מהר מהשריטות שמסוגלים לעשות לי האנשים הכי קרובים לי בחיי.

לעומת זאת דווקא המילים הן אלה שהורסות קשרים בין בני אדם.

אם לא היו מילים, לא היה דבר כמו פגיעה מנטלית, שכולנו סובלים ממנה בדרך כמו או אחרת.

אף אחד לא היה מרגיש שהוא צריך להתגונן, לפני שבאמת מאיימים לפגוע בו פיזית.

אם לא היו מילים, לא היה לנו בראש את הקול שיורד על חלקינו יותר ועל חלקינו פחות.

אם לא היו מילים אז מה שהיה נשאר זה בסך הכל "להפגין" את הרצונות והרגשות האמיתיים שלנו.

הפגנה לא יכולה להעביר מסר מוטעה.

אם לחשוב על הסיפור הזה לעומק, אז אפשר ללמוד ממנו הרבה על איך להתייחס לאחרים.