לפני 9 שנים. 9 באוקטובר 2015 בשעה 6:36
התקווה והציפיה הם עבורי כמו גחלת רדומה
כשכל פעם רציתי להתנתק ממך
נשפת בה בעדינות ורכות כמו שרק אתה יודע
ואז היא שוב נדלקה במלוא העוצמה
הכמיהה שוב הופיעה
התשוקה הלא ממומשת שוב בערה
והחזרה למצב המתנה חזרה על עצמה
כל פעם שאני מרגישה שאני מגיעה לקצה
אני שוב מגלה
שאתה מלמד אותי מה זו סבלנות
אבל לא יכולה יותר עם הדממה
מצד אחד קשה לך לוותר
מצד שני קשה לי לשחרר
ואני באמצע מתייבשת פה לאיטי
עד שתיתן את האות ותקרא לי להתייצב
אז בין לבין אני מורדת ומתחצפת
פתאום לשניה לא שותקת
ואז מרגישה שעברתי את הגבול
ושוב חוזרת מקשה קשה
להיות רכה רכה
כי אולי נתחיל לממש ביננו את הלא נודע...
נשארו רק עוד שבועיים - שלושה
(אולי זו המילה הכי מעצבנת)
נ.ב. סוף ההמתנה היא תמיד הכי מתישה.
