אני לא מורידה את המשקפי שמש הולכת עם ההעדר כי הבטחתי,
הדמעות נאגרות להן, הכל נראה סתמי, במין אינסטינקט הכי טבעי בעולם רואה משהו וישר אומרת "זה מושלם" , בול. החיוך מתגנב ואז מבינה שאין לי מושג בכלל אם תיהיה לי ההזדמנות וכאן הדמעות מתחילות לנזול.
נוסעים.
"תראי איזה כייף לך, את עוברת את עוברת דירות, נעה"
-" נכון, אבל זה לא כי כייף לי או באלי להחליף מקומות , זה כי אני לא מרגישה שייכת לשום מקום,
תראי חזרתי לעיר שבה גדלתי והרגשתי כמו כדור שבעטו בו מחוץ למגרש"
-"את לא מרגישה שייכת באמת? מה עם ת"א?"
-"אני לא חלק מזה, אני לא חלק משום מקום.. זה פשוט".
ואז נשארת לבד נותנת לעצמי לרגע לדמוע , עוצרת את הרכב בצד, השיחה מתנתקת ושוב גל מטורף מגיע, נרגעת נסיעה של 20 דק' לקחת שעה +. תנשמי. תנסי לנשום.
יום למחרת נראה כמו גיהנום, לא מצליחה להירגע, מתאפרת והאיפור נהרס, מתאפרת והוא נהרס שוב,
ואז זה מגיע צונאמי...לא מצליחה להוציא מילה וככה זה ממשיך לא מצליחה לעצור אותן.
היום לא עתיד להיגמר , חוזה דירה לשנה מונח מולי ואני חותמת על הצ'קים כלכך מהר, רק שיגמר ומוצאת את עצמי בחלל הריק לבד.
לבד, הרבה ממנו, כי להסביר אי אפשר.
אני מתרחקת כלכך מהר וכלכך מפחדת למעוד.
זוכרת את עצמי אומרת: " אולי עדיף ככה, רחוק מהעין רחוק מהלב" ככה אני פחות מתגעגעת יותר מקהה חושים.
"את מטומטמת , הידעת?"
ואז שם זה נפתח.
אבל נראלי שהפסקתי לנסות להסביר, כל אחד ואיך שהוא, אולי הבסיס לא היה כזה אבל...