הגיע הזמן להודות באמת: I'm not well.
אני בונה ומפתח ומטפח, אני עולה ומטפס רק כדי ליפול שוב. ואולי
זו לא נפילה? אולי זו קפיצה לא מודעת?
כך או כך, היא תמיד שם. מחייכת, מחכה לי: "ידעתי שתחזור. אתה
תמיד חוזר".
ואני מנסה להתווכח, לומר לה שזה לא נכון... אבל מה הטעם?
אני לא יכול לשקר לעצמי, איך אוכל לשקר לה?
הכל בוער עכשיו. בפנים. הכל משתולל ושואג.
והצרחות... אלוהים, הכל בפנים צורח.
קראתי לה במיליון שמות לאורך השנים: התהום, התקווה הכוזבת,
המחלה... אפילו אזמרלדה פעם אחת, אבל זה פחות תפס.
אני יכול להפנות אצבע מאשימה, אבל זה לא ישנה את המציאות:
מי שהוליד אותה הוא גם היחידי שיהרוג אותה. וכמו שורות השיר,
"הילד הזה הוא אני".
האם יש לי הכוח? או שהאם היא הלכה ותפחה למימדים שמעבר
ליכולת שלי להכיל יותר? אולי הגיע הזמן לגלות.
כל עוד היא שם, מחכה ששוב אצנח לחיקה, אלה לא חיים.
אחד מאיתנו חייב ללכת. אם רק יכולתי להבטיח שזו תהיה היא...
