לפני 9 שנים. 16 בנובמבר 2015 בשעה 11:29
לפעמים זה מרגיש לי כמו זהות כפולה. קצת כמו להיות סופרהירו (מה לעשות, גיק בנשמה)...
בעולם הבדס"מ אני מסיר את המסיכה שנועדה לעולם החיצון ומרשה לעצמי להשתחרר. הכל שונה אז, האישיות, הרגשות...
אפשר לומר שעל אף שחלקנו עוטים מסכות במהלך סשן/אקט/ כל דבר אחר שנוגע לעולם הזה, לא מעט מאיתנו עוטים את המסיכות האמיתיות דווקא באור היום.
כמה מאיתנו חולקים עם החברים או עם המשפחה את החוויות האלה או אפילו את היצרים האלה?
אני מאמין שאם הייתי מספר, עד כמה שזה יהיה להם מוזר, רובם היו מקבלים את זה, גם אם נרתעים או לא מבינים. אני לא מסתיר את זה בגלל פחד או בושה.
אני מסתיר את זה כי זה כיף לי. אני נהנה להיות שני אנשים. אני אוהב את הסוד הזה...
אולי אני דרמטי יותר מכפי שאני אמור להיות, כלפי הנושא הזה - אבל היי... גם דרמה היא חלק מהעניין, לא?
