זה כואב, אני יודע.
אני רואה את הלחלוחית בעינייך, את הפה מתעקל כלפי מטה - את רוצה לבכות.
אבל את יודעת שאני שונא דמעות. ואת שלך יותר מהכל.
הקטנטונת שלי לא בוכה. במקום זה, היא מחייכת.
זו ההוראה הכי חשובה והכי מתמשכת שיש לה: במחיצתי, היא תמיד מחייכת.
הכי יפה לך חיוך. והקטנטונת שלי תמיד צריכה להיות יפה. בשבילי ולמעני.
אני יודע שהיא לא תמיד במצב רוח לחייך. ואני מתחשב בזה.
יש לה הרגעים שלה, הימים שמכניעים אותה לפעמים. ובימים האלה, היא יכולה לבחור האם להיות כלבה או להיות ונילית.
ואם היא בוחרת להיות ונילית, אני מחבק אותה, עוטף אותה בחום ומכין לה שוקו חם. אני מלטף ומנשק ברכות.
ואחרי שהיא מרגישה יותר טוב... אני מוריד אותה לרצפה ורואה אותה מחייכת עם הזין שלי בפה שלה!
אבל היא בכל זאת בוחרת להיות כלבה... אז היא תמחק את הפרצוף החמוץ המזויין הזה ותלבש את החיוך שלה! החיוך שלי!
מבינה? כך או כך... את תגמרי את הלילה עם חיוך (-:
