אם באיזושהי נקודה ניקר בי ספק קטן, היסוס שלחש לי שאולי בכל זאת לא הגיוני לכבות את הרגשות שלי...
נוכחתי לאחרונה לדעת שהיססתי לשווא.
אני עומד מול צומת דרכים: האם להמשיך לתת לאביר הלבן להשמיע את קולו? או שאולי לתת למלך השחור לכלות אותו לחלוטין?
אני מתגעגע לתקופה שבה הם חיו בהרמוניה זה לצד זה.
אז האם אהיה גם א'? או שפשוט אהיה Drake שלם, מוחלט?
שאלתי את עצמי לא פעם באיזו נקודה במשחק הזה של הרגשות מגיע הרגע שבו אני מנצח? או לפחות מגיע לתיקו מכובד?
אין מנוס מרגשות, אני יודע את זה. זה חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים.
אך לחלקנו (ואני ביניהם) יש נטייה לתת להם מקום קצת יותר מדי דומיננטי מאשר להיגיון הבריא.
בשבילנו, רגשות זה כמו אלכוהול : קצת זה נעים - יותר מידי עלול להרוג אותך.
הבעיה היא שזה מזנק מ-0 ל"פסיכי" במהירות לא נתפסת.
ואישית? נתתי לרגשות האלה להקצין ולהתל בי. בלי סכר שימנע מהם להציף.
אז אני מוותר עליך, א'.
אתה אנושי - אנושי מדי. ואתה פשוט לא יודע להתמודד עם זה. ולא איך למנוע מזה לפגוע בך.
אולי עכשיו תדע סוף סוף נחת.
אז לטוב ולרע... Drake.
(מסך)