לכולנו יש רגעים שבהם אנו מרימים ידיים.
רגעים שבהם אנחנו מרגישים שהחיים כבר מורידים אותנו על הברכיים ואנחנו כל כך מותשים, שאין לנו שום בעיה שיזיינו אותנו בתחת (ולא בהנאה, למתחכמים שבינינו!)
הייתה תקופה שבה נתתי לחיים או למצב הרוח להכתיב לי איך יעבור עליי היום/השבוע/החודש ואפילו השנה.
תקופה שבה הייתי עצלן ונתתי לעולם לנהל אותי.
אבל התקופה הזאת עברה.
אף אחד לא ייתן לנו כוח במתנה. זו אחת המתנות היחידות שאנחנו מוכרחים לתת לעצמנו.
אי אפשר ליפול לחיים של בטלה ובזבוז זמן ואז להתלונן שכלום לא משתנה ומה הטעם בעצם...
אז יש שיגידו שאני קשה עם עצמי (שוב, לא מיני הפעם..).
וזה נכון, אני קשה מאוד וביקורתי מאוד עם עצמי. כי ראיתי מה קורה כשאני מוותר לי.
אני כן משחרר קצת כשאני מרגיש שהרווחתי את זה - וזה קורה, אני לא פנאט. מידי.
אבל בכללי, אנחנו מוכרחים להיות עם היד על הדופק, או שנהפוך להיות גרסה של עצמנו שאולי נאהב... אבל לא נתגאה בה במיוחד.
אל תתנו לחיים לדפוק אתכם.
תשאירו את זה למיטה ;-)
