נולדתי עם עמידות גבוהה לכאב פיזי.
זו לא התרברבות, זו פשוט עובדה קיימת.
ברור שאני מרגיש כאב, אבל פחות מרוב האנשים. או שאולי זה פשוט מפריע לי פחות מלרוב האנשים.. אני לא יכול לדעת.
מעולם לא שמתי לב לזה, עד שלפני כמה שנים המקעקע שלי בזמנו מצא לנכון לציין את זה בפני.
נראה שזה כוח-העל שלי, אם יש לי אחד.
וכמובן, שאי אפשר בלי קונטרה לכוחות על. בעוד שברמה הפיזית אני עמיד, ברמה הרגשית... פאק.
הרגשות שלי מועצמים. אני מתרגז מהר מאוד, אני נפגע יותר מידי... ואני מתאהב מהר מידי, חזק מידי ובלי מעצורים.
מבלי לכוון לכך בכלל ולפעמים מבלי לשים לב, כאשר ניצת בי רגש, זו לא להבה - זו התפרצות געשית.
המודעות לזה גרמה לי להתחיל לווסת את התגובות שלי. לשמור יחסית על איפוק ופאסון כשאני עומד מול מצב רגשי טעון מבחינתי. מה שקורה בפנים, לעומת זאת... בום.
כואב לי הרבה. בגלל אינספור מצבים רגשיים, לא בהכרח מוצדקים.
ובכל פעם שזה קורה, אני מתחרט שזה לא כאב פיזי. את אלה הרבה יותר קל לשכך, להקהות ולרפא.
