אני אוהבת מר.
אני עושה קוק מר, שותה טקילה מרה, נוטלת אופטלגין נוזלי מר, אני אוהבת שהאדון שלי הוא מר.
האדון שלי לא חייב להיות מצופה סוכר, המר. שלי יכול להיות גם מר.
הוא לא חייב להשבר מהדמעות שלי, הוא לא חייב להתרשם מכל מחווה קטנה שלי.
אם הוא ילטף אותי יותר מדי אני אזלזל בו, אני תמיד צריכה לדעת שמתחת לכפפת הקטיפה נח אגרוף ברזל. שיאתגר אותי ויבוז להישגים הטקסיים הקטנים שלי שמרשימים רק אותי, שיתעלם מהחומות השקופות שלי- זה יעזור לי להתעלם מהן גם כן, להבין שהן רק צל הרים. את החומות האמיתיות וההרים האמיתיים, שיצלח ביחד איתי, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא מטפס. שיהיה גאה בי עד כלות כשאני עושה משהו שבאמת קשה לי. אבל אין הרבה דברים שבאמת קשים לי.. ואני לא רוצה שיתייחסו אליי כאילו כן. אינני בובת חרסינה, אינני זרד שמאיים להשבר בהפעלת לחץ קל שבקלים. לא. אני אמזונה. גם כשאני על הברכיים אני אלפא. ואלפא מרגישים מתי מרחמים עליהם, מתי ממאנים למתוח את גבולותיהם עד הסוף או יותר גרוע- חושבים שגבולותיהם קרובים בהרבה ממה שהם באמת. אני לא זקוקה לגבר שיתייחס אליי כמו ילדה- אלא גבר שיגרום לי לרצות להיות אחת, לידו, עבורו, בגלל שהוא עצום ומוערץ, לא בגלל שאני קטנה.
השולט שלי לא חייב להיות יצור חסר בטחון שמפצה על זה ביתר דומיננטיות במיטה. הוא צריך להיות רגוע, עם סטנדרט גבוה וטעם טוב. שילטף אותי כשמגיע לי, שידע לחבק אותי כשקשה לי, אבל שלא ירחם עליי.
שהמר. שלי יהיה מר. ועמוק. ואיכותי, כמו הטקילה שאני אוהבת לשתות.
