החיים מובילים אותי...

זה היה עוד יום, כמו כל הימים שעברו עלי בארבע החודשים האחרונים, מבחן ועוד מבחן, עד שכבר לא יכלתי לנשום עוד...
יום אחד ישבתי לי עם עצמי וחשבתי לי....
איפה אני חייה? בסביבת מי אני נמצאת?
הרגשתי פתאום רע, הבנתי שאני לא ממצא את חיי כפי שרציתי תמיד...
כשהרמתי את עיניי מהספרים הבנתי שאני חייבת לעשות משהו עם זה, אבל מצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי להזניח את הלימודים.
אז החלטתי לפעול בצורה אחרת...

למחרת......

הגעתי ללימודים עם חשק עצום למצוא כלבלב בסביבה שבה אני לומדת, עם המעט ניסיון שיש לי בתחום השליטה אני חושבת שאני יכולה לזהות סאב, או לפחות סאב בפוטאנציה, אז החלטתי להתחיל בחיפושים.
עיניי לא הפסיקו מלבדוק ולבחון טוב טוב את חבריי לכיתה, אני חושבת שהצלחתי למצוא איזה סאבית כנועה, אבל זה לא מה שחיפשתי, אז המשכתי בחיפושים.
קראתי לזה ציד, ממש הרגשתי כצייד המשתוקק לציפור בשמיים.
החיפוש לא נפסק במשך כל היום, בדקתי ובחנתי כל בחור שהסתובב לידי, כל תנועה כל מילה, אך לשווא.
הסתכלתי בשעון והוא בישר לי שהיום כמעט נגמר.
חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שאין כלבלב מתאים לי כאן, לא יכול להיות שאנשים כל כך בורים שאינם מודעים לעצמם, או לפחות לא מראים זאת.
אני יושבת בשיעור שעומד להסתיים בכל שניה ועל פני מבט מאוכזב, תחושת החמצה , או אולי אפילו צער .
וכשהרמתי שוב את מבטי לעבר הלוח שהיה מלא בנוסחאות מעיקות, קלטתי משהו...... מבט מתחמק, ממהר להתנצל, והוא תמיד נענה לכל שאלותיי...
המתרגל!!!
החיוך עלה על פניי בחזרה,
איך לא שמתי לב לכך מאז אני כאן?
מה שאני מרגישה זו סתם תחושת עידוד או שמה אמת הדבר?
אותו מתרגל, או יותר נכון כלבלב קטן, עמד מולי כל התקופה הזו ולא שמתי לב לנוכחותו?
כנראה שבאמת הייתי יותר מידי בספרים.
העפתי אליו מבט שוב והפעם היה לי מבט ערמומי משהו, ידעתי שהוא יהיה הכלבלב החדש שלי,
בשניה האחרונה של השיעור הרצתי לעצמי בראש כל מיני תירוצים למה עלי להישאר איתו לכמה דקות אחרי התרגול.
והחלטתי להגיד שאני מתקשה באיזה נושא וארצה שיסביר לי שוב, וכך עשיתי.
חיכתי שכולם יצאו מהכיתה, בדרך כלל בסוף היום הם עושים את זה מהר מהרגיל....
הריגוש עבר בכל גופי כשהיישרתי מבט לעבר טרפי.
ואז פניתי אליו בזמן שהוא מוחק את הלוח, בחנתי בעוד כמה מבטים , התנועות שלו בהחלט שידרו משהו שרציתי לטעום.
"זיו , אני ממש חייבת שתסביר לי שוב את ה ...." ועוד לפני שסיימתי לומר במה ארצה הוא השיב כמו הכלבלב שאני חשבתי שהוא "בשמחה."
סגרתי את הדלת, קרבתי אליו, שעון על הלוח ידיו משולבות, נרתעתי לשניה פתאום הוא לא נראה כמו אותו כלבלב שדמייניתי אך כשעיניו הכחולות הביטו אליי בשקיקה, חיוך על פניו, כמעט מסמיק, ידעתי שאת עטיפת הקשיחות המדומה הזאת יהיה מענג לקרוע ממנו...
עכשיו או לעולם לא- חשבתי בראשי וכאילו שפתי לא היו שלי צייויתי
"שב!"
ללא חשיבה מיותרת הצעצוע החדש שלי התישב כמו כלבלב קטן שמחכה לליטוף.
"כ.... כן ב... ב..מה אוכל לעזור לך?" גמגם קלות. הרחתי את הפחד שלו באוויר והבחנתי בבליטה שלו שמייחלת להגיע לאוויר גם.
הנחתי לעצמי להתיישב על השולחן רגליי משוכלות מבטי נעוץ בעיניו החבויות,מבטו לא עלה לעבר עיניי , "עיניים למעלה חומד" לחשתי לו והוא ברוב חוצפתו העיז להשאיר אותם למטה "משותק מפחד" מלמלתי לעצמי ושלחתי את ידי בהפתעה מושכת את שיערו ומאלצת אותו להביט לפני, סומק פניו לא איחר לבוא, ניכר היה לפי מבטו והנהונו כי הוא מנסה, ולפי התפיחה הענקית באגן שהוא חיכה לזה כל חייו.
היה לי אישור להמשיך, היתה לי תשוקה בלתי מסופקת, היה לי אותו רק עבורי.
"מרגע זה כל מילה שאתה מוציא מהפה חייבת להסתיים בגברתי!" ציוויתי על הכלבלב החדש שלי
המחשבות בראשי על התלונה שאחטוף על מה שהוא מסוגל לעשות לי חלפו בראשי אולי הלכתי רחוק מדי אולי... "כן גבירתי." הוא ענה והוציא אותי מהחששות הכבדים שלי
"ארבע ציוויתי" והבטתי בו מביט אלי במבט כלבלבי בעוד אני שוקלת מה אעשה, תמיד הרעיונות היו לי בראש הוא חיכך את לחיו באחת הנעלים. "לקק כלב" יריתי את הפקודה משפתיי.
וכך עשה כמו אילן צמא למים, לגם וליקק את נעליי כאל היו מעדן עלי האדמות.
חיוך גדול עלה על פניו, והחיוך על פניי כמעט ולא איחר לבוא אחריו.
"תתפשט אפס" הורתי לו, הריגוש שבשיעבוד אותו מתרגל עלה והציף את גופי.
בגדיו ירדו מעליו כלא היו שם לפני.
גופו הבהיר נגלה לפניי אותו ישבן מקסים שראיתי בעבר מתכופף להרים טוש שנפל, לקחת את אחד הטושים והשלכתי אותו ליד הלוח.
"אופס נפל לי... תרים כלב!"
סרגל גדול היה מונח לו בצד ולא היססתי להישתמש בו. לקחתי אותו בידי בעוד הוא התכופף לטוש ערום חשוף... ודורש הצלפה...

"אראה לך איך אני משתמשת בסרגל הזה." אמרתי לו ברוך מנוגד להצלפה הראשונה שנחתה על ישבנו.
ברחבי הכיתה נשמעה צעקה קלה שבקעה מגרונו, משכתי בשערו המקורזל לאחור. "הינך רוצה שמישהו יגיע לכן בגלל הצעקות שלך... אז תסתום אפס"
ועל מנת לדאוג שזה לא יקרה שוב, קיפלתי נייר ודחפתי אותו לפיו. הוא השתעל מעט אך עיכל זאת.
ישבנו שהיה בהיר עד לפני רגע הפך לאדום זוהר ממש.
ועם הצבע באה הרטיבות באזור מסוים אצלי.
גופו החל לרעוד הוצאתי את הנייר מפיו "הכל בסדר איתך?"- "כן" והוסיף "תודה גברתי" הבנתי שאני עוד רחוקה מהגבול והמשכתי
גופי התחמם מהמראה המלבב של ישבנו, הורדתי את מכנסיי ואת התחתון שכבר הספיק להספג.
"לקק כלבלב" ציוותי בקול חנוק משתדלת שלא להאנח בקול.
לשונו התחליה במלאכה, הרגשתי את לשונו מטיילת בתוכי , מלקקת כל טיפה שיוצאת מגופי, יונקת, לוגמת משחקת מטופפת בתוכי.
הסתובבתי וישבני היה על פניו,
כמעט ולא נותן לו לנשום.
רגליי דרכו על איבר מינו שהצליח להפתיע אותי .
גופי רוכן מעליו נוזלי גופי נשפכים על פניו והוא לוגם כל טיפה.
-הוא המתרגל שלי- חשבתי לעצמי
הוא לגם ממני משתוקק לעוד ועוד.
-ואני רוכבת עליו על מי שאמור לבחון את עבודתי-
הרגשתי את החום גואה בגופי חשתי כיצד אני רועדת על שפתיו
-התפוצצתי על שפתיו חונקת אותו בין ירכיי
-וואו ... אני....- נפלתי לצידו נותנת לחולצה לנוח על האזור הרטוב ריח חריף היה בכיתת הלימוד לחלוטין לא הריח האופייני לה.
התלבשתי נעמדתי מולו לקחתי את התיק ואמרתי לו אתה יכול לשבת כאן בפינה ולגמור כלבלב!!!
מילותייו האחרונות אלי היו "תודה, תודה רבה לך גברתי...."
נראה לי שמצאתי את הכלבלב החדש שלי, אמרתי בעודי מתרחקת לי מהמקום .