אני אוהבת קפה ממזמן, עם השנים זה רק הולך ומחריף.
כמעט התמכרות.
חרף הקמצנות הטבעית שניחנתי בה:
א. ממלאה מים באותו בקבוק מי עדן שבועות
ב. סוחבת כריכים בניילונים בתיק לעבודה כדי לא לקנות בקפיטריה
ג . משתמשת כמה פעמים באותו שקיק תה וסכין גילוח חד פעמי ( לא ביחד))
על קפה טוב אני לא מוותרת.
בבית, אבל בעיקר בחוץ.
ומומחיות קניתי לי, דירגתי את קופיקס נמוך ואת קפה סונול גבוה מאוד, ואת פז קצת למטה, וגרג למעלה מזה, וארומה איפה שהוא באמצע.
כן, כן, אני יודעת לזהות קפה טוב כשהוא נקרה בדרכי ואם הוא לא, אני מזמנת אותו שמה.
קפה טוב, מוגש חם, אפילו מהביל, יש לו שכבה עבה של קצף שאפשר לבחוש בה באצבע בעדינות השמורה לאוננות, הוא עשיר בשכבות של טעם, כמו תל ארכיאולוגי, כשאני לוגמת והוא נכנס לתוכי הגוף מתארגן סביבו, כי הוא הדבר הנכון לי.
והוא ממיר עצב בשמחת חיים.
וזה עוד לא הכל
כפי שנאמר בשירה של דנה ברגר
אם אין לך חיבוק בשבילי – אני מוותרת על כל החגיגה".
אז אחרי היותו מסעיר חושים, ובסוף סשן, הוא יודע לחבק אותי וללטף את עורי המצטמרר למגעו.
בגלל זה אני אוהבת קפה
לגמרי!
