בפה, אני יודעת הכי טוב מתי לאסוף אותו פנימה כולו, לתת לו לצמוח, להיות מונוטונית בתנועה ואחרי כן לחדול, ללקק, צד אחד, צד שני,
לייצר וואקום על החלק הפנימי מתחת לעטרה, לטפוף עם הלשון , המגע ברור לפה שלי, אינטואטיבית, אני לא צריכה להשקיע בזה מחשבה.
אבל בכף היד איני יודעת, אני דנה עם עצמי בזוית ובמקצב התנועה ואז או מאוננת להם חזק מידי או חלש מידי,
לא ברור לאצבעות שלי איפה הנקודה הרגישה, לא ברור הלחץ שצריך להפעיל וכמה מותר.
יש משהו בסיסי ב"לעשות ביד" לגבר, שאני פשוט לא מבינה..
"חזק יותר", הוא מנחה אותי
"זה יישבר", אני מתפתלת בחרדה,
" זה לא ישבר", הוא מפטיר ואז לוקח את הענין בידו ואני מרותקת למחזה כמכושפת
מתבוננת בריכוז עד הרגע שיש לי תפקיד ברור וצריכה להכנס לתמונה ואז אוספת את הנוזל החם הזה,
ומתרכזת בטעם הטוב שלו, מתמוסס בפי.
