יש משהו מרתק בפסיכולוגיה שמאחורי מה שמניע ציות ותשוקה ומה באמת הופך אדם כנוע לכנוע.
יש כאלה שמונעים מעונש. הם כמהים לנזיפה, למבנה, לתיקון שעוזר להם לשחרר אשמה או שליטה. עבורם, הכאב אינו אכזריות. זוהי בהירות. הוא מקרקע אותם, משפיל אותם ונותן לכניעה שלהם צורה. זו הדרך שבה הם משחררים.
ואז יש אחרים אלה שפורחים ומלבלבים תחת שבחים. המחשבה שלהם, הגוף שלהם, ההתמסרות שלהם מדורבנת או מגיבה לזה שרואים אותם כסאבים טובים וצייתנים. הם כמהים לשמוע "עשית עבודה טובה". שום דבר לא גורם להם להתמוסס ולהתמסר יותר מלשמוע את המילים "ילד/ה טובה" מתגלגלים ברכות מהלשון.
שבחים לא רק גורמים להם להיות ציתניים. הם גורמים להם להיות חדורי מטרה. וזה יכול להעמיק את הכניעה והתתמסרות, להגביר את ההנאה שלהם ולחבר אותם לצד השני - הדום/ית. זה לא רק עניין של אישור. זה גם עניין של להיראות - "רואים אותי".
שבחים מזכירים שהכניעה של הסאב משפיעה, שהיא חושנית ושהיא חשובה. להיות רך ומסור יכול להיות עוצמתי בפני עצמו.
ענישה ושבח הן שתי שפות של תשוקה. הן שני צדדים של אותו מטבע. שתיהן בונות אמון. שתיהן יוצרות אינטימיות. הן פשוט מדברות על חלקים שונים של הסאבים השונים.
חלקם מהסאבים צריכים תיקון כדי להרגיש מכווננים ומסודרים.
אחרים פשוט צריכים תזכורת ושבחים על כמה טובים הם כבר עכשיו.
ישנם עוד קטליזטורים המדרבים תגובה ההתנהגות הסאבית
כדוגמה:
פרס - סשן, פעולה מסוימת, משהו כספי.
להחזיק מאמץ - סיבולת.
להתאמץ או להסתכן - לעבור מחסום מסוים,מנטאלי, פיזי או/ו רגשי או בכלל כולם ביחד.
כל אלו יכולים לעורר תחושת של "אני ראוי" באותה מסגרת שליטה.
**שאלתי לסאבים, אם את/ה סאב/ית, מה גורם לך להתמסר עמוק יותר ולמה?
כאב או השבח?
ולדומים, מה ההנאה שלכם משבחים או מעונשים?