אני כל כך אוהב להיות סדיסט.
להכאיב, להשתמש בכוח שלי, להשתמש במוח המופרע שלי, רק כדי להכאיב.
אני מתחרמן רק מעצם המחשבה שלך כואב ואני נהנה, את נאנקת מכאב רק בשביל שלי יהיה טוב, זה כל כך כיף להיות סדיסט, להחליט מתי כואב ומתי לא, ואת לא יודעת כלום.
בנוסף להיותי סדיסט אני גם מונוגמי, כך ש...
הכל נופל עלייך זונת כאב פרטית שלי, כל הסדיזם הטהור הזה, כל הפסיכיות הזאת נכנסת בך ורק בך, אין אף אחת שתחלוק איתך, אין אף אחת שתשתתף איתך, זה רק את מול הכוח שלי, את ךבד מול התאוות שלי.
ואת זונת הכאב הכי טובה בעולם.
חסרת אונים אל מולי ומול כוחי, שפוטה לפני נתונה למרותי.
יש לנו את הרגעים האלה שאני אוהב כל כך. את יושבת לידי ואני שוכב בנחיותא, ואז האצבעות הגדולות שלי תופסות פיטמה בחוזקה. הכאב מפתיע וחזק, את נאנקת מכאב, דמעות יורדות,
"זה כואב דאדי." את בוכה לי ואני נאנח מהנאה. נהנה מכל רגע, מכל נאנו שניה שלך כואב ואני נהנה. הלחיצה מתהדקת וכואבת יותר, אני לא מאונן ולא מזיין, רק שןכב לי בכיף ומכאיב, את מבינה שלא תבוא גמירה שתסיים הכל, את יודעת שזה יקח זמן, שאני אפסיק מתי שיבוא לי וזה יהיה עוד הרבה זמן, את יודעת את זה כי אני אומר לך את זה, ואני נהנה.
ככה אני זורם לתוכך, סדיזם מהול באגואיזם, זה מה שאנחנו.
ואז מגיע רגע השיא, הרגע האהוב עליי, הרגע הזה שאת מחליקה לתוך הספייס והכאב שלי מעיף אותך גבוה גבוה.
את יכולה לחשוב על חיבור יותר חזק מיזה?
ועכשיו, את יודעת מה אני הולך לעשות.
