אני ואתם

לא רק את האוכל המדהים שאת עושה,

אלא אותך, את הבשר שעלייך, הרי הוא שייך לי.

לנעוץ את הניבים שלי בבשר המפתה הזה, להחדיר אותם חזק ועמוק פנימה, להכאיב לך בדרך שונה, נועץ חזק ולאורך זמן, סועד בבשר ובכאב, משביע את הסדיזם שלי, עוזב לרגע ואז נהיה רעב שוב מחדש.

נועץ חזק יותר ויותר, חש את הרטט שעובר בך, שומע את אנקות הכאב, את חוסר התקווה, את אי הידיעה של כמה זמן וכמה כואב, הרי לא תדעי לעולם מה אעשה לך וכמה אכאיב לך, אנעץ ואנשוך שוב ושוב, אם ארצה גם דאדי יביא את החגורה שלו, אלטף לרגע במקום הנשיכה ואז אצליף עם העור המת בעור החי, שוב ושוב, ולא תדעי כמה ולכמה זמן, ואז אסעד שוב בך, ושוב ושוב.

הרי לעולם לא אהיה שבע ממך, מהבשר, מהכאב, ממך.

תמיד ארצה אותך כי לזה נועדת, זהו יעודך בחיים, גוש בשר לעינוגי ותו לא.

את שלי ושלי בלבד

ומכאן הכל מתחיל.