לא רעב לאוכל.
את זה סוף סוף שמתי בשליטה.
הרעב שלנו, זה שרק אנחנו מכירים.
הרעב בלגרום לאישה לציית, הרעב לראות את הבעות הכאב על פניה כאשר אני מזרים אותי לתוכה.
הרעב לרומם אישה בעזרת הכאב שלי שרק אני יודע לתת, ואז להתרומם איתה.
הרעב בלהפוך אישה לרכוש וחפץ , להנמיך אותה, ואז שם להראות לה את היופי הגדול שלה.
להראות לה דברים בתוכה שהיא לא ראתה מעולם.
הרעב לתת לאישה את הכוח שלי כדי שתוכל להיות חלשה.
כן
הרעב הזה.
הוא נעלם לאחרונה.
עוד לפני השבת השחורה. מכל מיני סיבות.
והשבת הארורה הזיזה הכל הצידה. כי תכלס את מי זה מעניין כאשר קורות זוועות כאלה.
ואז לפני חודש הגיע הכאב הנוראי. כאב אזהרה שעדיין לא עוזב. להיות כזה מוגבל זה נוראי לאדם כמוני.
חזרתי לעבוד לפני שבוע וזה הרגיש טוב, ואז סוף סוף האורטופד איבחן שזה לא נזק לעצמות או פריצת דיסק. פשוט העומס על השרירים הכריע אותי והגוף מראה שצריך כבר לעבוד בצורה אחרת.
רשם לי פיזוטרפיה, דיקור ועוד רפואה אלטרנטיבית.
זה היה דווקא חדשות טובות, תכלס פרק חדש בחיים מתחיל, ללמוד לעשות דברים בצורה שונה.
אני עדיין חזק, הכתפיים שלי עדיין גדולות וכל מי שמכיר אותי יודע שעדיין אפשר לסמוך עליי.
ואז אתמול לפתע הרעב ביצבץ לו.
חזר להזכיר לי שאני אני עדיין חיי וטוב לי.
הרי הרעב הוא משהו טיבעי, חלק ממני, מי שאני ובלעדיו הרגשתי חוסר.
היום בבוקר הוא ביצבץ שוב והיה נעים ונחמד.
זה כמו התחלה חדשה של חיים חדשים ולמדתי לקבל זאת בברכה.
ואני יודע שמתישהו תהיה מישהי בחיי שתקבל את הרעב הזה בשמחה ואהבה.
אהבה לכולם ותפילות להשבת החטופים.
