התחלתי פיזוטרפיה שלשום.
והמטפלת יש לקחה לי את הקביים.
שמחתי מאוד, זאת הייתה הרגשת שיחרור, אחרי 4 חודשים.
לתרגל ולחזק היא אמרה, אבל במידה. לא להעמיס.
חזרתי הביתה, הרגשת השחרור הזאת גרמה לי להתחיל לעבוד קצת בבית, רציתי כל כך בזמן החופש הארוך לסדר מחדש את הבית. אבל הקצת הפך להרבה ולא יכולתי להפסיק.
אתמול קמתי, יצאתי עם הילדה לקנות כמה דברים לשיפור הבית. בנוסף הבאתי חלקים לשיפור מערכת המים. ישבתי סוף סוף לעבודה והיה כיף. התקנתי בנוסף שפריצר.
והתחלתי לשטוף הכל. הילדים עזרו וניקיון פסח התחיל, ולא יכולתי להפסיק, ושכחתי את דברי המטפלת "במידה".
אני אוהב להיות ככה, להשקיע, לעבוד, להשתמש ביכולות שלי, במוח בידיים.
זה הטבע של השליטה, לשלוט בעצמך ובסביבתך, לשפר, ליפות, לעזור.
זה חסר לי
השבוע היה מפגש יפה ומיוחד, ממש, אחרי הרבה זמן נתתי לאישה שלווה, שקט נפשי, עם ידיים עוטפות והמון נשמה, הסיפוק והחרמנות שלי מגיעים מהנתינה, לראות אישה שלווה בידייך, מתרוממת ומשתחררת.
זה יעודי בחיים, אני יודע את זה.
וזה חלק חסר מאוד בחיי, קשר עמוק עם אישה, לגרות לה את השכל ולזיין לה את הנשמה.
לקחת לה הכל ולעשות אותה מאושרת.
לדאוג לה בכל דקה ביום. שתדע שהיא אף פעם לא לבד.
שהידיים שלי אוחזות בה 24/7, והיא משוחררת וחופשיה.
זה חסר לי
אבל זה לא משהו שאפשר לכפות, וכמו שכתבתי לא מזמן, זה תהליך שנבנה .
לא לנסות לזיין אלא ללמוד, אותה את נשמתה, לראות את מה שהיא לא רואה.
לא דבר פשוט
ולא כל אחת יכולה להתמודד עם זה.
אז כרגע אין ולא יודע אם ומתי יהיה.
עד אז
עד שתהיה אחת ויחידה.
אשמח לתת שלווה למי שצריכה.
אבל כרגע
יושב במרפסת בבוקר שבת נאה.
עם המקניטה וכוס קטנה ביד גדולה.
נהנה מעמל עבודתי שהמרפסת אסטתית ונקיה.
העגבניות גדלות וגם החסה.
ואני
אשאר אני
כי ככה טוב לי
שבת נפלאה לכם.
