נשאלתי לא מעט על ידי נשים שהיו איתי
למה אתה משקיע כל כך? הסבלנות, העטיפה, הדאגה, למה אתה צריך את כל זה? ולא רק סשן פסיכי והזיל ריר ולהנות.
אז
כי זה אני, ככה אני, ומה יוצא לי מיזה?
אני כל הזמן כותב על הידיים שלי, וכמה שאני אוהב לעטוף איתם. כי הן חזקות ומגינות, מגן הוא חלק מהנשמה שלי, מאויב אמיתי או כזה שבראש, כזה שלא נותן לישון, כזה שלא מרשה להתרומם.
הידיים שלי מחוברות ישירות ללב, ויעטפו חזק חזק ,יתנו חום שיחדור לתוכך, ואת תרגישי הגנה, שתשחרר אותך, ותרים, וכל האויבים שבחוץ ובפנים יעלמו, שבתוך הידיים שלי תשני עמוק כל כך, עם חיוך כזה יפה שעולה רק כשיש שלווה.
פניה של אישה מקבלים יופי מיוחד כאשר השלווה חודרת פנימה, והחדיר את השלווה הזאת, ליצור את היופי הזה, ולהיות עד לו, מה יותר טוב מיזה?
אני אגיד מה יותר טוב.
תחושת ההגנה והשלווה יתנו לך להכנע בלב שלם, לרדת על ברכייך מולי ולהיות חומר ביד היוצר, אישה שנכנעת לך בגלל מה שאתה נותן לה. כאילו אני באמת צריך להסביר את הריגוש העצום שבזה?
רק סטירת לחי וכמה מילים וגמירה? זה מה שאחרים רוצים?
אז אני צריך יותר, כן אני אחר, להכנס לך דרך העיניים, לזרום לתוכך. לתת לך את כולי, ואז תהפכי את עצמך לשלי. לא לבעלות לב חלש.
וכשתקומי משנת השלווה הזאת, אשב לידך עם חיוך ענק, ידיים עוטפות ומלטפות, ואחרי הקפה, תשאלי מה עכשיו?
ואז תביני שאת בכלל לא צריכה לדעת.
אני פשוט אקח את ידך בידי, ואקח אותך לגן, ואראה לך את כל מה שלא רואים משם, מאיפה שהיית עד היום.
אז לענות על השאלה מההתחלה
כי זה החמצן שלי, לא יכול בלי זה.
תהנו משיר מדהים
