מצב שפתאום בערב נופל.
והכל משתנה, לרגע אחד אני נופל, ואז הגוף והנפש מזכירים כמה אני צריך להיות חזק עכשיו.
לתכנן, לארוז, לחשוב מתי זה יקרה ומה אעשה.
כל המחשבות של כאן ועכשיו.
והודעה קולית לבוס, "אני בקרוב אעלם לשבוע".
"מה שתצטרך תבקש", הוא עונה לי.
נסיעה ארוכה מאוד בערב, מחשבות לא מפסיקות וחייב להתרכז בנהיגה, אז פודקסט בן שפירו מראיין את דן בונג'ינו, היה מעניין ועשה את העבודה, להגיע מהר, להספיק, שהגורל לא יסתור לפניי. הגעתי, אמא חזקה מתמיד, כנראה זהו, יקח כמה שיקח, הכליות הפסיקו לעבוד, וכנראה נצטרך להפרד בקרוב ממנו.
ואני ואחיי, אנחנו בוגרים, מנוסים, מבינים ומקבלים שזה בא, ואז נסיעה ארוכה הביתה, לילה ללא שינה, ועכשיו במשרד בעבודה, משלים דברים כדי שלא יתקעו ברגע שאצטרך להעלם.
השלמתי עם המצב, אין לי ברירה. הוא חתם על אי החייאה וככה הוא רוצה, וככה יהיה.
ותמיד אזכור אותו כאיש שעיצב אותי להיות מי שאני.
עכשיו אני והמקינטה במשרד, מסיימים דברים.
מחכים
עם המקינטה שלי, מי צריך מכונת אספרסו?
