יומיים כבר אני תוהה ושט לי במחשבות.
יש לי אוזניים גדולות, ידיים מחבקות, בית חזה רחב, כתפיים מוצקות ושתי רגליים על הקרקע.
אנשים תמיד באו אליי בגלל זה.
אז למה אני מרגיש לבד?
תמיד דרמה, תמיד חיבוק, תמיד סערה, תמיד היה איזה חרא, ואיזה נפלא אתה, ואז פוף, הכל נעלם.
כל כמה זמן מרגיש טוב, מרגיש נפלא ואז לפתע אני לבד.
ואז רואה שהחרא לא בודד, החרא תמיד נהנה.
אז.....
למה?
וכשקמתי בבוקר לפתע הבנתי
אני כל הזמן שוכח להשתמש במכונה שכריס פראט נתן לי
אני אדם יציב
עם פרופורציות נכונות ולב של בן אדם.
אני אף פעם לא ראיתי ערוץ ויוה, גם לא ויוה+, גם לא ויוה זהב, גם לא ויוה פלטינום. מעולם לא הייתי בארגנטינה.
די, לשטוף הכל ממני, הרי לא הייתי חרא אף פעם, אז למה אני צריך חרא עליי?
אם באתם להשתמש בי ולזרוק, אז בבקשה הנה הדלת, עם בעיטה בתחת.
מי שרוצה אותי בחייו שיתחיל להיות נוכח.
זכותו של כל אחד לעשות כרצונו, אבל זכותי להגביל את השימוש בי.
מעכשיו החרא נשאר בשירותים.
אני בכלל לא לבד, יש לי חיים מלאים מחוץ לעולם הזה, ואם אני לא מזיין כל יום או פוגע כל יום במישהי אחרת זה לא אומר שאני לבד.
יש לי דאגות של חיים אמיתיים, ולא של בכאילו.
אז מהיום מחשבים מסלול מחדש.
אני אדם יציב, ובגלל זה באים אליי, אז אמשיך להיות יציב, ומי שרוצה להשען, בבקשה , רק לזכור שאני בן אדם, לא נייר טואלט.
ולאלה שחושבים שאני מתיימר
לא כזה אכפת לי ממכם
אני פשוט אתן לכם ציטוט של אחד האנשים החכמים בעולם:
הבהרה חשובה
הפוסט הזה לא מתייחס לחוויה המדהימה שעברתי בחודש האחרון, ולא מתייחס לנפש היפה שאיתה עברתי את זה.
