היו כמה ימים לא פשוטים
יותר כמו שבוע וחצי שבועיים.
והכל התפרץ בסופש, מחקתי את שני הפוסטים האחרונים שבטאו הרבה מיזה.
כי הרב לא היה רלוונטי.
קשה, זה החיים, ואני אמשיך.
לפעמים הלב מוצף בכל כך הרבה חרא ואז זה מתערבב עוד ועוד, ועוד משהו נופל עלייך, ועוד, וכבר אי אפשר לעמוד בכך.
ואז
יש כאלה שקמים ומזכירים לי שיש לי אנשים נפלאים בחיים, אנשים יקרים שמיד קמים בדאגה ומשמיעים קול. וקולם ערב מאוד, וזה עוזר לנקות את כל החרא מהלב. ואז אפשר לנשום, אפשר לישון אפשר להמשיך.
אני גבר, אני אבא, לקום ולהתאושש זה חלק מהטבע שלי (נשים אל תתחילו עם ההערות האלה "גם נשים מתאוששות", לא אמרתי שלא, אני מסביר איך זה אצל גבר, כי זה מה שאני יודע).
העולם ממשיך, החיים ממשיכים, אוכל, קורת גג וחיוך לילדים זה העדיפות הראשונה, כל השאר זה בונוס.
היצר האישי צועק "קום, עכשיו"
החרא הזה מיותר. אין צורך להשאיר אותו.
ואז להסדיר את הראש והמחשבה
לחשוב בהיגיון
ולפתור את מה שצריך.
כל מה שחשתי וכתבתי על עייפות נפשית ורגשית עדיין קיים.
אין לי כוח יותר
שוב ושוב, אני מכיר, נפתח, סבלני, מבין, ואז נפגע, מועף, או פשוט עוד אכזבה.
מה שהיה עכשיו
הניסיון האחרון לקשר יפה ובונה
הוא נגמר לא באשמת אף אחד.
ואין רגש רע, זה פשוט לא יכל להתקיים כרגע.
אבל היו רגעים לא פשוטים, ותמיד אני זה שצריך לעמוד יציב, וזה גובה מחיר, זה יוצר שחיקה.
ואז
די, מספיק, הלב שלי הוא לא להשאלה, ואני בטח בן אדם חי ונושם עם רגשות, ושום דבר מיזה לא צריך להלקח כמובן מאליו. אבל זה קורה כל הזמן, כי אני אדם יציב כמו סלע בים סוער, עם ניסיון חיים וידע, ומרגיש כבר יותר מידי שאנשים באים, לוקחים מה שצריכים, והולכים .
אז די
אני תמיד אהיה מאמין גדול באהבה, זוגיות מלאה ומערכת יחסי שליטה. תמיד אהיה רומנטיקן וסדיסט ומלך ודרקון.
אבל עכשיו, אין אנרגיה לתת עוד הזדמנות יותר.
אקשיב למי שצריך
איעץ למי שרוצה
אכאיב למי שצריכה
לא אהפוך לחרא חסר מצפון ואפגע באנשים.
אבל כרגע , כרגע יש חומה מסביב ללב, אותו אני לא נותן ולא פותח כרגע, מלבד ליקרים לי ששם תמיד בשבילי.
איך קוראים לזה?
"לא פנוי רגשית"
כן פנוי פיזית ומחשבתית.
אל תחפשו אצלי אהבה כרגע, לא מסוגל לתת יותר.
אני בסדר, אני תמיד בסדר.
בגלל גבריות אמיתית, אבא שחינך אותי נכון.
ובעיקר בזכות חברות אחת חזקה כל כך ששום דבר לא יוכל לשבור.
