עכשיו רק נכנסתי הביתה.
יצאתי מגוש דן בחמש וחצי, באלוף שדה תפס אותי הצבע האדום. יצאתי עם כולם החוצה, נשכבתי על הכביש ליד גדר של העבודות. עברו המטחים, היו ירוטים. והמשכתי בנסיעה, כמובן כל האזור פקוק, אבל סוף סוף אני יוצא, ממשיך בנסיעה, עוד חצי שעה בבית, ו....
פאנצ'ר, בכביש 6, בצד השמאלי, כשמחשיך.
כפי שאפשר לראות מקום בשוליים לעבוד אין, כל משאית עוברת ומעיפה אותך קיבינימט.
מנסה לעשות כמה שיותר עבודה מחזית הרכב, לא לבלוט, לא לתת להם להוריד אותי.
כמובן, שום דבר לא הולך חלק, הכל צריך להסתבך, יש לי בגז' מלא בדברים של העבודה, לפרוק הכל, להוציא ספייר, הכל בחושך, כל הזמן משאיות מעיפות אותך, כל פעם זה סנטימטרים ממני, כמובן שאני מתעצבן, מקלל, כועס. וכשאני מבין שהעבודה חייבת להתבצע, וכן יתכן שעוד שניה אדרס, אני נזכר שאני מלך יחיד, אני זה שטוב בדברים האלה, אני יודע מה לעשות.
נשימה ארוכה ואני נרגע. זה מפחיד, ומעצבן שהרכב סיוע של כביש 6 פסח על פניי, אבל אז, אני נכנס למחשבות. אז מה יקרה אם אדרס. בטח יגידו "נהג נדרס בכביש 6 כאשר החליף צמיג לבדו לאחר שרכב סיוע פסח עליו, כביש 6 מודיעים שיתחקרו", גרושתי תתבע אותם בשם ילדיי, ולו ושק מסודרים לחיים.
אז מה הבעיה, הפחד הוא מחשבה על העתיד, ועכשיו אני צריך להחליף גלגל.
זה לקח זמן, מאמץ וסכנה.
ובדיוק שיצאתי סוף סוף, היה פקק, כי בהמשך רכב הסיוע חסם נתיב כדי לעזור למישהו.
ועוד חותך אותי, ועוד אחד נוסע 70 קמש בכביש שש.
וכל עיכוב אפשרי, ואני נשאר רגוע, מתפלל להגיע.
והנה עכשיו נכנסתי, שטפתי ידיים, ומפרק הכל כאן.
נכון יש מצבים הרבה יותר מסוכנים, לא אומר שחוויתי טראומה או משהו כזה. אבל לראות משאית מפספסת לך את הראש בסנטימטרים, מעורר מחשבות.
אני מלך יחיד, אני אתגבר על הכל, הבאסה זה שכל זמן הרכיבה הלך. ואין אימון היום.
עכשיו נרגע, מקלחת, ואוכל ולישון.
אני פשוט אומר תודה שהגעתי, במקום שעה ורבע שלוש שעות.
תודה על הכל
תודה על שיעור בהתמודדות.
תודה על מה שיש לי.
אני חי, וזה מספיק.
לילה טוב
