אחרי דין ודברים עם המקינטה ושני קורסנים שהתחננו שלא אקיים את יעודם ביקום הזה הבנתי כמה דברים.
1. אחרי שני לילות לבנים הבנתי ששעות שינה זה דווקא דבר חיוני ולא פינוק.
2. אני לא מתגעגע ללהעניק כאב, כמו שלא מתגעגעים ללנשום אוויר או לשתות מים.
זה מי שאני, זה חלק ממני, מה שבנפש שלי שדורש להנתן. אי אפשר לכבות את זה, זה יהיה לכבות אותי.
הרגע הזה , לחדור את עיניה, לקרוא אותה, להבין מה היא צריכה, איך הנפש שלה משלימה את הנפש שלי.
לראות מה היא יועדה לקבל שאני יועדתי לתת.
לתת לה את הכאב המיוחד שלי, להכנס לגופה דרכו.
להרגיש איך היא נפתחת אליי, מוכנה, רוצה. לחוות את הריגוש ממראה הכאב שלי על פניה, מהוצאתו לעולם דרך קולה, הכאב חושף יופי מיוחד במינו ונסתר באישה, מראה עוצמה אשר חבויה בה.
לתת לה את הכאב שלי שתרגיש שהיא אחת ויחידה, שתפנים אותו אליה כמו מתנה.
לפתוח לה מעט את הדלת לספייס, ואז להעמיק, להגביר, להחדיר כאב עז יותר, חזק יותר, להראות לה שהכאב אמור להכנס לתוכה ולא להדוף.
להפוך אותו לנהר שזורם בתוכה, ומשיט אותה לעבר השקט הנכסף.
ואז להשתמש בכל ניסיוני וכשרוני להעמיק את הכאב, לגוון, ולהחדיר עוד ועוד.
ידיים גדולות וחמות, קיין, פלוגר, שעווה, הם כולם כלים לשרותי, לגחמותיי. מכחולים שונים שבהם אצבע את בשרה ואסמן אותה בי, לקשט, להעשיר ולחרוך, זה רק אני עכשיו, רק אני כאן, אני עם הכאב שלי, במיוחד בשבילה.
ואז הכאב יהפוך לענן, ובתוך חוסר האונים שנתתי לה היא תרחף לה בספייס חופשייה, חופשייה לחלוטין כי היא יודעת שאני כאן, איתה, מקשר בינה לבין העולם, שומר עלייה עם רצועה שלא תאבד, שלא תעלם.
הסימנים שהקיין השאיר עם הצריבה של הפלוגר נתפסים בידי יד גדולה ומחוספסת, יד חזקה שידעה הרבה, הכאב מתגבר, והיא עפה, יחידה, למעלה.
כמו חוקר, ארכיאולוג, שנכנס למערה שאף אחד לא ידע, להכנס לתוכה, לגלות מה נמצא שם, איזה אוצרות חבויים יש. ועם הכאב שלי להוציא אותם לאור, שתזרח כמו שהיא אמורה.
להעניק כאב זה לא צורך מידי או תחביב.
זה חלק מהנשימה, חלק מהאוכל מהשתייה, לגוף ולנשמה. חלק שיפה בי כל כך. ונועד להנתן.
מילוי אמיתי, ושליטה עצמית.
וזאת התעלות אמיתית.
כי מה זה חופש בכלל?
אם לא ניצחון האדם על עצמו.
אז ממני ומהמקינטה
לחיים לכולם