הבהרה
הבלוג הזה הוא מקום בו אני כותב בשבילי
פורק ובוחן, אם הפוסט לא ברור למי שקורא תדעו שהוא מיועד לי, ואני מבין אותו.
הפוסט הזה הוא על ארועים מהעבר ולא על שום דבר בהווה.
לכולנו יש זכרונות רעים. ארועים לא פשוטים וקשים מהעבר. את אחד מהם אני עדיין נושא איתי, ומת כבר להפתר ממנו, לעבור יום אחד בלי לחשוב עליו. כי נמאס לי.
אותו יום שהבנתי מה קורה, חושך ודממה, חושך ודממה שלא התפזרו בגלל אכפתיות, לא בגלל כביכול אהבה שלפי טענה הייתה שם. בגלל פוסט, פוסט שפגע באגו, הדממה הופרה ואיתה קיר של שקרים, שקרים שהבהרתי שוב ושוב שאין בהם צורך, ושאלה חוזרת, למה לשקר?
ואגו שלא עונה, מתחמק.
ידעתי הכל, ידעתי, מול אגו שחושב שאני מאמין.
הורדתי את הפוסט בגלל לב רך ובקשה, כי נאמר לי שזה לא נכון, אבל הכל היה נכון, ולב שהתקשח מאז, חומות שנבנו עוד ועוד.
והכל נהיה יותר ויותר גרוע, כל רגע שחשבתי שזהו, אי אפשר לרדת יותר, ורגע אחרי אני מקבל הוכחה שכן.
לעמוד מול אגו מפוצץ, לתת לו לחשוב שאני מאמין, ולהבין את הזלזול, את הסכין שבגב.
לב שהוקשח מאז.
מאז היום הזה שהכל עלה למעלה, קיר של שקרים.
ולמחרת מליארד תרוצים שמומצאים בין רגע, אגו שלא מוכן להכנע, שלא מבין שהוא הופל מזמן.
אין כאן ניצחון
כלום לא נגמר
והבנתי שאני גם לא רוצה סיומת.
כי כנות זאת בקשה קשה מאגו, בלתי אפשרית.
רק רוצה לעזוב את זה, להמשיך.
ולזכור את מה שהבנתי באותו יום
מה שהובהר בכתיבת אותו פוסט
שהעקרון האחד הוא
שתמיד צריך להיות
כמו חבורה של רוסים על גבעה בלב המדבר.