אני יושב על הכורסא שלי, או כמו שהיפחה שלי קוראת לה "כס המלכות".
מולי עומדת הכלבה, היא מצפה כבר לשלב הבא ואני מותח אותה, אני יושב ומסתכל עליה ולא מוציא מילה, הציפייה בשבילה הוא עינוי בפני עצמו ואני כל כך אוהב לעשות לה את זה, אני עומד לעשות לה משהו חדש, שהיא לא מצפה לו.
"בא לי ממתק". אני אומר. וכאילו הפלתי עליה פצצה, העינוי הכי קשה שאני יכול לעשות לה, עכשיו היא צריכה לחשוב, אחרי ששיחררתי אותה מהצורך של לחשוב אני מתקיל אותה בדבר שהכי קשה לה.
אני רואה את הקושי עליה, איך הירחיים שלה (שלי) רועדות כמו בפעמים שהיא מבקשת לשירותים ואני מונע זאת ממנה.
"אדוני המלך, אני יכולה לשאול שאלה?"
"כן" אני משיב.
"למה אתה מתכוון?, אדוני המלך"
היא כל כך רוצה לרצות אותי כי ביקום שלנו זהו כל יעודה, והיא לא יודעת איך.
"אם ביקום שלנו, רק שנינו קיימים, ואני המלך, אז את..."
"הממתק?" היא עונה במתח.
"נכון, כלבה טובה." אני מסמן לה לקרב את פניה אלי ונותן לה סטירת לחי (סימן לאהבה ותגמול ביננו).
היא נראית נינוחה ומרוצה.
"איזה ממתק עלי להיות? אדוני המלך".
"אני מתלבט בין מתוק לחמוץ. מה את חושבת שאני רוצה? כלבתי."
היא שוב נמתחה כמו קפיץ, בדיוק שהיא חשבה שתצא מיזה אני מענה אותה שוב.
אני מרים את השוט שהכי מכאיב (שמשמש לענישה) ושואל שוב:
"מה באמת בא לי, זונה מזדיינת, חמוץ או מתוק?"
ומה אתן ? כלבות ושפחות למיניהן ,חמוץ או מתוק?