אני ואתם

תמיד הייתי אדם קשוב. עוד מיימי התיכון אני זוכר שאנשים היו שופכים את ליבם בפני חושפים את נשמתם לפני האדון ומצפים שאפתור את בעיותיהם.

אפילו אנשים שרק הכירו אותי יום לפני. אהבתי את זה מאוד ואני עדיין אוהב את זה.

אך לפעמים נמאס לי. הנשמה צועקת "מה איתי?".

לא רוצה לשמוע את הבעיות שלך עכשיו שפחה. אשים אטמי אזניים. אשיל ממך את המכנסיים בכוח, אכופף אותך בברוטליות על שולחן.

אקח לי מקל במבוק דק וחזק, אניף אותו למעלה ואנחית אותו בכוח , כמו דרקון יורק אש שיורד לטפוס את הטרף.

המקל יכה גלים בתחת שלך(שלי)

ויעביר רטט ענוג דרך זרועי החזקה ישירות לליבי ונשמתי תוזן בשוקולד מתוק ומענג. "סוף סוף" אומרת הנשמה,"סוף סוף משהו בשבילי". אבל בעצם למה לי לשים אטמי אוזניים. ברגעים כאלה אני נהנה לשמוע אותך.