בילדותי הייתה סידרת טלוויזיה מצויירת שכל הילדים אהבו בשם "הרובוטריקים".
לכל ילד היה רובוטריק מועדף, לרוב אופטימוס פריים או במבלבי. הרובוטריק האהוב עליי היה דמות צדדית בשם אומגה סופרים. הוא היה הרובוטריק הגדול והחזק ביותר. הוא לא הופיע ברוב הסידרה מפני שהוא בחר להתבודד וחבריו היו קוראים לו כדי לפתור את הבעיות הקשות. בגלל זה התחברתי אליו. כמעט כל חיי אנשים מסביבי היו באים אליי לפתור את בעיותיהם בכל התחומים. ההבדל הוא שהרובוטריקים היו מודים לאומגה על עזרתו ומעריכים את קיומו. אצלי המצב הוא הפוך. הרבה פעמים אנשים היו לוקחים כרדיט על מעשים שלי ומזיזים אותי הצידה. מאז ימיי נעוריי אנשים היו שופכים את ליבם בפניי עם הבעיות שלהם, ואחרי שהייתי פותר אותם הייתי הופך לשקוף.
היום המצב הרבה יותר גרוע. אני במצב של ביטול עצמי מוחלט, כי אם לא אני אגואיסט, אנוכי ושפל. הלב שלי גדול מידיי ורגשותיי חזקים יותר מידיי. גדלתי במשפחה גברית מאוד וחונכתי להיות שקט וקשוח. אך זה רק כלפיי חוץ. בפנים ישנה קריסת מערכות מלאה. מכאן באה קנאתי הגדולה באומגה סופרים, הוא נטול רגשות. הם נלקחו ממנו באכזריות ומכאן באה בחירתו להתבודד. אני מתבודד כי רגשותיי חזקים מידיי ואני כבר לא יודע מה לעשות איתם. יש בחיי היום כמה אנשים שיודעים להעלות באוב דבר אחד קטן שעשיתי לא בסדר לפניי שבע שנים. כי פשוט הם לא מוצאים משהו אחר. פירגון מבחינתם הוא בגדר עברה פלילית.
אני לא אגו מנייאק או ילד קטן שצועק צומי. בסך הכל רוצה שיכירו בי כבן אדם ולא רובוט. אני תמיד נותן לאנשים להרגיש בנוח איתי אז למה אי אפשר להחזיר. אפילו כאן, המקום היחיד בו אני מרגיש טיפה חום אני בעצם אוסף של אותיות.
אז שמישהו יקח ממני את הרגשות שלי כי אני לא יכול יותר.
