כולם פחדו ממנה. אמרו שהיא מוזרה, בקטע הרע. אך המעטים שהלכו אליה יצאו שונים.
החלטתי ללכת. כבר לא יכולתי יותר. הייתי חייב לעשות את השינוי.
נכנסתי לדירתה, לא הייתה שם תפאורה מיוחדת. הכל פשוט ,אפלולי ואמיתי. שני כיסאות אשר מופנים אחד אל השני ועוד כל מיני דברים. והיא נראתה רגילה לחלוטין. עד שהבטתי בעייניה והרגשתי חדירה.
"מלך, למה באת אליי?"
"אני מחפש תשובות."
"בולשיט, מלך, אל תשקר לעצמך, יש לך את כל התשובות. אתה רק רוצה להפסיק את הכאב, להפסיק ליפול לתהום."
היא הורתה לי לשבת והיתיישבה מולי, פתחה את שתיי כפות ידייה לפניי. באחת הייתה גלולה כחולה, בשנייה אדומה.
"קח את הגלולה הכחולה מלך, אתה תתעורר במיטתך ותאמין במה שתבחר. קח את הגלולה האדומה מלך ואראה לך עד לאן התהום מגיעה."
אני חושש, אך מחליט פעם אחת בחיי לקחת סיכון. אני מושיט את ידי לעבר הגלולה האדומה.
"זכור מלך, כל מה שיש לי לתת לך זו האמת."
אני בולע את הגלולה וממתין.
לפתע, כאב עז מופיע, כאב קשה. כל גופי רועד וסובל. אני לא מצליח לחשוב על כלום מלבד הפסקת הכאב.
היא מניחה את כפות ידייה על בירכיי ועוצמת את עייניה. אני מרגיש אותה חודרת לתוך עמקיי נשמתי.
"תכנע מלך, תכנע, אל תאבק."
"למה את מכאיבה לי כל כך?"
"אני לא מכאיבה לך, כל הכאב הוא שלך, הגלולה רק שחררה אותו. אתה סובל כי תמיד אמרו לך שהכאב הוא סבל. אתה סובל כי תמיד ברחת ממנו. עצום את עייניך מלך, הן רק מסנוורות אותך. עייניך צרות וחודרות. אך כולם אמרו לך שהן טועות ועלייך לחבוש משקפיים. אך אתה יודע שזה לא נכון. אתה לא חובש אותן כמעט. עצום את עייניך מלך ,תן לחשיכה להוביל אותך."
אני עוצם את עייניי. זרמים זרמים מתנגשים בי ומגבירים את הכאב.
"אל תברח מלך, הבריחה היא סבל. הכאב הוא שלך ואל תתן שיקחו לך אותו. תזכר מלך, כשעלית פעם על הטרקטור. זרועך בטעות נגעה בצינור הפליטה הלוהט. הכוויה הכאיבה מאוד. אך המשכת. ידעת שזקוקים לך. הכאב רק דירבן אותך. לא חבשת את הכוויה ולא טיפלת נשאת אותה בגאווה. וכשהעור התכווץ כאב לך יומם וליל אך ידעת שאתה מחלים. הכאב הראה לך זאת. נכוותה ונפצעת עוד רבות ואת כל הסימנים אתה נושא בגאווה. הכאב הפנימי הוא זהה, בונה אותך, מרים אותך ,מחשל אותך. חבק אותו מלך, חבק. זכור שאתה מלך, זכור שתמיד רצית את זה, כי אתה יודע שהמלך הוא המשרת הכי גדול. אתה אוהב את המשקל על כתפיך, אתה אוהב את ליבך הענק. הכאב מדריך אותך בדרכך."
אני מתחיל להרגע מעט אך עדיין סובל.
"אתה מחפש תיקווה ורגיעה ואתן לך אותה, הכאב לא יעבור לעולם. כי בלעדיו לא תהיה מלך, לא תהיה בן אדם. אתה מתרכז רק בסבל מלך, תתרכז בעונג. אתה אוהב את הכאב, תתמסר לו. זכור אתה אוהב להעניק כאב פיזי לאחרים, כדי להעצים אותם ולהארות להם כמה הם יפים. גם לך זה מגיע."
הרעידות נחלשות.
"אתה מתחיל להבין מלך, מתחיל להתמסר. אך יש בך סבל נוסף קשה יותר, זהו כאבם של אחרים. לבך הגדול רואה את סבלם וקשה לך עם זה יותר. אתה רואה טעויות של אחרים ורק מקווה שהטועה הוא אתה כדי שלא יפלו.
אל זכור, תמיד אהבת וכיבדת בני אדם, וכבדת החלטות של אחרים. הנח להם ליפול, הנח להם לכאוב.
אם יזדקקו לכך אתה תהיה שם בשבילם. כי זהו הנטל של המלך, משרתם של אחרים."
הרעידות מפסיקות, הסבל עובר. תחושת חום ממלאת את גופי.
"פקח את עייניך מלך, פקח אותם מחדש."
"עייני צורבות, אני רואה מטושטש."
"זאת הפעם הראשונה שאתה משתמש בהם , מלך. בקרוב הכל התבהר."
היא מורידה את ידייה ממני. אני קם ומרגיש קל, מרגיש ברור, מרגיש חופשי.
"איך.... מה..... למה....."
"איך את עושה את זה?"
"אתה עשית זאת מלך. אני רק פתחתי אותך."
"אבל איך יכולת לראות לתוכי?"
"נולדתי עם זה."
"נולדת עם ראיית הנסתר?"
"לא, נולדתי אישה, עם נטייה."
