אזהרה:פוסט לא קל.
בלוגי היקר.
השעה עכשיו 04:30 ואני ברכבת. התחנה תפתח רק בעוד שעה. באתי מוקדם יותר כדי להספיק לכתוב את זה.
בלוגי היקר, יצרתי אותך כדי ללמוד את עצמי ולמצוא דרך להתמודד עם קשיים. אך גם כדי להוציא ממני דברים.
כתבתי לך שלקראת יום הולדתי הארבעים אצור התחלה חדשה.
ובכן, בין כל השינויים אני רוצה להוציא ממני את הסיפור הזה מיימי נעורי. אך יותר את הדמות הראשית בסיפור עליו כתבתי בפוסט שנקרא;"מה אתה רוצה ממני?"
אני לא צריך ולא רוצה אותם יותר.
נולדתי וגדלתי באזור קטן ומרוחק מאוד. מועצה שמאגדת בתוכה כמה מושבים. לא היו שם הרבה אנשים אז. שכבת הגיל שלי במושב מנתה פחות מעשרה.
שכבת הגיל שלי בבית הספר מנתה פחות משלושים. אפשר להגיד שהחברים שלי בעצם נכפו עליי, אבל היינו חברים טובים.
לקראת גיל 14 נוצרה חברות קרובה יותר ביני ובין שניים נוספים. האחד, בחור משעשע וטןב לב שתמיד ניסה להצחיק את כולם ובעל חלום להיות זמר.
השני היה נער מוכשר מאוד, הוא נולד עם כישרון מוזיקלי גדול, ניגן בפסנתר מגיל מאוד צעיר ולמד לבד גיטרה, הייתה שמיעה ויכולת הבנה טובה מאוד למוסיקה. הוא גם היה צייר מוכשר והיה אחד התלמידים החכמים בכיתה. החיבור המיוחד ביני לבינו היה בעיקר בגלל התשוקה הגדולה של שנינו למוסיקה. פעם אחת, נכנסנו שלושתנו לחדר המוסיקה במושב.
אהבנו לשמוע מנגן בפסנתר. בחדר הייתה מערכת תופים ישנה אך במקרה הזה היו שם גם מקלות. תמיד נמשכתי לתופים, ואז התישבתי על המערכת, אחזתי במקלות ופשוט התחלתי לתופף. לא סתם, אלא תיפוף אמיתי. פשוט יצא לי כך. התחלנו לנגן ביחד וזה היה כיף. הקמנו הרכב של פסנתר, תופים וזמר. לא היו אז באזור הרכבים מוזקלים והתקבלנו בהתלהבות ע"י חברנו במסיבות בית ספר.
אך כאשר אדם נולד עם כשרונות אומנותיים כה גדולים מגיעה עם זה גם נפש של אומן. וזוהי נפש לא קלה. הוא החל להתנהג בגילאים אלה בהתאם לנפש הזאת שלא מוכנה לקבל את העולם כמו שהוא. הוא הפך לאנטי כמעט לכל דבר , הוא החל לריב עם הוריו ועם המורים באופן קבוע.
יום אחד, בכיתה י'. הוא התחצף בשיעור לאחד המורים, המורה הוציא אותו מהכיתה, אך בגלל שלא הייתה זו פעם ראשונה הוא התקשר לאימו בצהריים.
הוא רב עם אימו ריב קשה, אך בגילאים אלה היה זה דבר שבשיגרה אצל כולנו. לבר מצווה קיבלנו מהורנו טוסטוסים קטנים שלא רואים אותם היום. הוא עלה על שלו וברח בסערה מהבית, אך זהו היה דבר שבשגרה.
באותו זמן אני הייתי עסוק בפעילות של תנועת הנוער עם קבוצה שהדרכתי אז.
למחרת בבוקר יצאתי לתחנת ההסעה לבית ספר. אך האוטובוס איחר. חשבתי שנאחר לשעת האפס עם המורה לתנ"ך אשר אהבתי מאוד. אבל הייתה אווירה מוזרה מאוד באוויר ולא הבנתי מה קורה. האוטובוס היה מלא. מרחוק ראיתי את חברי הזמר אך לא את הפסנתרן.
הגענו לישוב בו היה הבית ספר. ירדתי וחיכיתי לחברי. בזמן שחיכיתי ניגשו אלי נערים ונערות צעירים ממני, ליטפו את ידי ושאלו אם אני בסדר. התחלתי להשתגע לא הבנתי מה קורה. נערה אחת נגשה אליי ודרשה לשלומי. צעקתי מרוב תסכול "מישהו יכול להגיד לי מה קורה פה?"
חברי הזמר הופיע מאחוריה והיא אמרה לו שאני לא יודע.
הוא נראה כמו מת מהלך.
באותו זמן נשארנו שם לבד. הוא החל להתנשף במהירות ולא יכל לדבר. זעמתי עליו "מה קורה פה? ספר לי כבר." הוא נשען על חומה נמוכה והחל לקרוס.
"זה הפסנתרן", הוא צעק אך לא יכל להמשיך. התיסכול שלי גבר ואיבדתי את הסבלנות. תפסתי אותו וצעקתי "מה קרה לו, ספר לי כבר."
"הוא מממממממתתתתת."
הוא החל לצרוח, צרחות שלא שמעתי מעולם. "איך? מה קרה לו?"
"הוא נסע עם הטוסטוס שלו לחורשה ועשה את זה עם חבל."
קפאתי במקום, הצרחות של הזמר רק התגברו. היינו לבד ואני עוד לא בן 16, מה אני עושה עכשיו?
הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא לסחוב את חברי לכיתה. לעזור לאחר תמיד עזר לי להתמודד.
חיבקתי אותו והתחלתי לגרור אותו. התקרבנו לכיתה. חברנו שעוד לא ידעו חשבו שאנו מנסים לחמוק מהמורה וצעקו את שמנו מתוך שעשוע נעורים. אך זה היה כבר יותר מידי לחברי הזמר. הוא דחף אותי והחל לרוץ ריצת עמוק ולצרוח צרחות נוראיות. רדפתי אחריו עד שהוא קרס והישתטח על הרצפה בעוצמה. ירדתי על ברכיי וחיבקתי אותו. המורה ,שהייתה אישה צעירה ויפה הופיעה וניסתה להבין מה קורה.
"מלך אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?"
אך הייתי עסוק בחברי והיא הייתה לי באותו רגע גורם מפריע.
הפנתי את מבטי אליה ואמרתי במיאוס ובכעס:"הפסנתרן התאבד." ואז מראה שלא אשכח לעולם, פניה היפות והצעירות הופכות ללבנות בשנייה.
המנהל הופיע ולקח את שנינו למשרדו. עכשיו זה היה הזמן שלי להפנים ולבכות. תמיד הייתי התומך, העוזר. ועכשיו לא ידעתי איך להיות בצד השני. למחרת קברנו אותו באדמה. בן 15.5 לנצח.
רציתי לכתוב עוד אך נגמר לי הזמן.
זהו בלוגי היקר, קח אותו ממני כי אני לא רוצה אותו יותר.
