בלוגי היקר בוקר טוב.
בשבוע שעבר חשפתי את אחד הארועים הקשים בחיי. החשיפה האישית הזאת עשתה לי טוב, גם היחס שקבלתי מאנשים מקסימים כאן ותודה לכולם. הרגשתי טוב להחשף בפניהם ובפניך. אני רוצה קצת להמשיך ולחשוף את מה שעברתי בפנים לאחר מכן.
(נכתב בפוסט בשם:"חייב לעקור אותו ממני.")
לאחר אותו ארוע נוראי היה לי חלל ריק בחיי. במקום כזה קטן ומבודד בו גדלתי, הרגשתי שלא אוכל למלא את החוסר שנוצר בעקבות האובדן הזה, איפה אמצא עוד חבר כאן שמבין ומתעניין במוסיקה כמוני? ועוד דברים שהוא נתן לי. הרי איתו גיליתי שנולדתי עם מקלות תיפוף ביד. הוריי האוהבים פחדו כי לאחר אותו אובדן לא ארצה לחזור לתיפוף, אך זה היה חזק יותר. אחת מחברות הכלוב המדהימות ביותר שאלה אותי פעם על הבחירה בתיפוף. עניתי לה שאדם לא בוחר בתיפוף, אלא התיפוף בוחר בו. הסיבה לכך היא, למתופף אין תהילה כמו לגיטריסט או הזמר. לרוב מתופף צעיר לא חולם על מעריצות או תהילה גדולה. הוא פשוט רוצה לתופף. התהילה לא משנה לו.
באותה שנה, קנו לי הוריי, לכבוד יום הולדתי ה16 את אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי, מערכת תופים. תופפתי בכל רגע אפשרי וזה שינה אותי לטובה. לא היה מורה לתופים באותם ימים באזור בו גדלתי, אך מאט סורום, ג'ון בונאם ויובל שפריר עשו עבודה טובה. הקשבתי לכל דיסק או קלטת של גאנז אנד רוזס, לד זפלין ופורטיס סחרוף. גם הקלטתי בוידאו כל מה שנראה לי שאוכל ללמוד ממנו. בכיתה י"א, נוצרה להקת רוק בת חמישה חברים אשר הייתי ביניהם. הצעיר ביותר היה בן 16, והמבוגר בן23, הפרשים לא קלים בגילאים אלו. אך הרצון לנגן עלה על הכל.
היינו הלהקה הרצינית הראשונה באזור. לפנינו לא היה כלום. הופענו פה ושם ואפילו במסיבת פורים אחת בבית הספר, הוזמנה אחת הלהקות המפורסמות ביותר של אותם ימים, אנו נבחרנו להיות להקת החימום. לאחר הלהקה הזאת, האזור התמלא במוסיקה. עד היום, כל נער ונערה באזור שמנסים את דרכם במוסיקה, עושים זאת בזכות הלהקה ההיא. זאת מורשת שאני גאה להיות חלק ממנה.
לאחר שכתבתי את הפוסט על אותו סיפור נוראי, נשאלתי בתגובות ע"י האורקול החכמה, מדוע אני רוצה להפתר ממנו?
ובכן, כמו תמיד את כנראה צודקת ואין לי סיבה לכך. אך אני אנסה להסביר בעזרת המשך הסיפור.
לאחר אותו אובדן קשה, התחושות לגביו עיצבו חלק מנפשי. בימי התיכון הייתי עצוב.
בתחילת שרותי הסדיר, בזמן הפוגה בתרגיל, התיישבתי כדי לנוח. כמה שניות אחרי, צרור טועה מתרגיל שכן, עבר כחצי מטר מעל ראשי, הקרבה למוות מעוררת מחשבות. כמה חודשים מאוחר יותר, שני סאגרים עפים לכיוון הטנק שלי, אחרי זה פצצות מרגמה נוחתות לידי, קרבות בשטחים, לוחם מג"ב שחוטף כדור בלחי לידי, ועוד כמה ארועים דומים. מי שעבר חוויות כאלה, מכיר את התחושה.
אדרנלין פורץ, הרגשת עילוי, ולאחר מכן, כאשר הכל נרגע, הראש מתחיל לעבוד במרץ.
איזה חיים יפים. יש לי עוד הרבה לעשות. וכוס עמק, איזה דבר מטומטם הוא עשה. העצב התחלף בזעם וכעס והפכתי לאדם לוחמני. במהלך השרות, אדם שעשה איתי את המסלול החליט ללכת באותה דרך ונטל את חייו. יום אחרי ניגש אליי אחד הקצינים ואמר לי כי הפלוגה צריכה לשלוח נציגות להלוויה. בישיבת הסגל הוחלט שאני אהיה הנציגות המכובדת ביותר. כמו כן הקצין שהיה בסגל המסלול שלי, זכר שהייתה קרבה מסויימת בינינו. ביקשתי לא ללכת. סיפרתי בקצרה את מה שעברתי בתיכון, ואמרתי שאני לא רוצה לעבור זאת שוב.
לאחר השחרור החלטתי להניחו בצד. אי אפשר לחיות כאדם זועם. זה לא אני. ועד היום בחרתי להתעלם ממנו. אך כמובן, עצם הבחירה גורמת לי לחשוב עליו.
בעוד כחודש אהיה בן ארבעים וחיים חדשים יחלו. חיים בהם אני קודם אבא, אח"כ בעל, ואחרי זה כל השאר. האחריות העצומה שעל כתפי, בחינוך ועיצוב שני בני אדם, לא יכולה להתקיים כאשר האופי שלי נקבע לפי אדם שבחר בדרך אחרת. חלק מההתחלה החדשה. צריכה להיות נקייה.
תודה לכל מי שקרא, גם אם לא סימנתם לייק.