בלוגי היקר תשמע קטע.
בשנת 2001 טיילתי במזרח. כשלושה חודשים מהם בהודו.
בשלב מסויים הייתי בחבורה של כחמישה גברים. צחוקים, עישונים ורוח טובה. הגענו לכפר הנקרא קאסול אשר נמצא בפאטי עמק שנקרא "פארבטי". התכוננו לצאת לטיול של שבוע בעמק. עמק זה היה מלא בכפרונים קטנים, ללא חשמל, מים זורמים או דרכים. כל הטיול בו הוא רגלי. וכל העמק הוא יער אחד גדול.
יום לפני היציאה לעמק ראיתי שאני צריך לעשות סידור בעיר הנמצאת כארבע שעות נסיעה. חבריי לא רצו להתעכב יום נוסף.
לכן תכננו תוכנית לפיה אגיע יום מאוחר יותר. אנסה לתפוס אותם בכל אחד מהכפרים אשר במסלול המתוכנן. אם לא אצליח הם יחכו לי בכפר האחרון, בו יש מעיינות חמים. הצטרף אליי לסידורים אדם אשר סיפח עצמו לחבורתינו.
סטודנט לפיזיקה שלא מפסיק לחפור. אך היו לנו תחומי עניין משותפים בהם אהבתי גם לזיין את השכל בלי סוף. לאחר הסידורים, בשעת לפנות ערב נכנסנו רגלית לעמק.
ראיתי מרחוק את הכפר הראשון.
הייתה לנו עלייה ארוכה וקשה לבצע ובעיצומה התחיל לרדת גשם. שותפי למסע נזכר לספר באמצע העלייה בחושך ןבגשם שותף כי הוא אסמתי והוא חוטף התקף. זעמתי והתחלתי לסחוב אותו. הגענו לגסט האוס הראשון. קפצתי על המנהל בזעם ואמרתי: "יש לך חדר, שלא תעיז להגיד לי שאין לך חדר."
הוא חייך וביקש שנחכה מעט עד שיסיימו להכין את החדר.
חיכינו בפתח החדר, לחדר שלידנו הגיעו גבר ואישה אשר לנו כבר יומיים שם. התידדנו איתם והמשכנו את המסע בעמק ארבעתנו. אני והבחורה התידדנו מאוד. הם לא היו זוג.
בכפר האחרון פגשנו את חבריי ולאחר כמה ימים נפרדתי משניהם. אני והאישה החלפנו מיילים ולאחר כחצי שנה יצרנו קשר בארץ. נפגשנו הרבה. אהבתי את המוח החריף שלה ואת הנפש החזקה שלה. והיא אהבה את השכל שלי ואת ידיי אשר מיומנות באומנות העיסוי. לאחר כמה זמן חשפתי את רגשותיי. החלטנו לנסות ולהתקדם לאט.
ולמי שקורא את הבלוג שלי, היא ידועה פה כ"הנפש התאומה שלי."
