כשאבוא אליך שוב.
שוב אדהר על קטר במלוא הכוח.
שוב לבוש באותו מעיל עור שחור שגורם לך לרטוט. נועל את מגפיי הכבדות, מביא אליך את ידיי הגדולות.
בא לקחת את מה ששייך לי, אותך.
ואקח אותך אליי צמוד ותרגישי שוב את חוסר האונים. אותו חוסר אונים שגורם לך להרגיש חיה וחופשית.
כמו בפעמים האחרונות, כאשר דנג'רס סוף סוף יצאה לאוויר העולם.
אותה חיה שחיה בתוכך ושיוועה לצאת החוצה. אך לא הייתה מסוגלת.
בפעמים האחרונות, כאשר חדרתי אותך עמוק לתוך הגוף והנשמה. הבהרתי לך בדרך שלנו את בעלותי עליך. ואז הרגשתי ציפורניים ננעצות בבשרי הקשה, דנג'רס רוצה לצאת, אך חוששת. על אף שאהבתי את תחושת הנעיצה לתוכי, אחזתי בידייך בחוזקה והראתי לך מי שולט במי. עם חיוך הדרקון המפחיד שלי.
ואז, דנג'רס הבינה שאפשר לצאת.
הכל בטוח, כי הדרקון כאן, והוא ישלוט בה. ישליט בה סדר.
ואז, אני רואה חיוך קטן ומרושע, מבט ערמומי. ברוכה הבאה דנג'רס, כאן הדרקון ואני אשלוט בך.
מאבק החל, היא רוצה לבדוק, איפה הגבולות והאם זה באמת בטוח.
ואכן כן. דנג'רס נתנה את עצמה לדרקון כדי שתוכל לצאת בבטחה.
זיווג משמיים, באהבה , כוח, וכאב.
דנג'רס הושכבה על גבה, מוכנעת ושירתה את אדונה הדרקון.