האנטרנט משמש לנו לפעמים כמין מסכת אנונימיות. נכון שבחלק מהמקרים המסכה הזאת משמשת לדברים רעים. אך במקרים רבים היא נותנת לנו דווקא להוציא את האני האמיתי שלנו החוצה. דברים אשר חבויים בתוכנו מתממשים בזכות אותה מסכת אנונימיות ואף מביאים אותנו בסוף להוריד את המסכה ולקיים את עצמנו כמו שאנו רוצים.
אך המסכה הזאת הייתה קיימת הרבה לפני האנטרנט.
בעבר, בעיתונים רבים היו תורים בהם אנשים יכלו לשלוח מכתבים ולפרסם דברים שונים. מעיין בלוג של ימים עברו.
והנה דוגמא:
בשנת 1722, בעיר בוסטון אשר בפרובינציה האמריקאית היה עיתון אשר היה בבעלות אדם בשם ג'יימס פרנקלין. בעיתון היה תור מכתבים כזה. בתור הזה כתבה אישה מכתבים ובהם סיפורים קצרים המתארים את חייה, סיפורים אלה ריתקו קוראים רבים. הייתה זו אישה אלמנה מבוגרת ואדוקה בשם סיילנס דוגוד.
אך גברת דוגוד הייתה בעצם דמות מומצאת, מין שם בדוי ומסכה לכותב האמיתי, הוא היה בעצם נער בן 16, אחיו של בעל העיתון ושמו בנג'ימין.
אותו נער בשם בנג'מין פרנקלין גדל להיות איש אשכולות אשר בין היתר היה: אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, מגלה החשמל, סופר, ממציא הסיפריה הציבורית, בית החולים הציבורי ועוד.
באותם ימים לבני נוער לא ניתן היה לבטא את עצמם ואותה מסכה של סיילנס דוגוד אפשרה לנער הזה לגלות את מה שחבוי לו בפנים.
גם אני, במסכה של מלך יחיד מסוגל להוציא את האני האמיתי שלי כמו שלא יכולתי מעולם. מאז שאני כאן אני מגלה בעצמי עוד ומוצא את הדרך לבנות את עצמי מחדש. וגם בעזרתכם.
נכון שרבים משתמשים במסכה הזאת של האנונימיות דווקא כדי לשקר ולנצל אך כולנו יודעים שדרכו של היקום היא שבכל רע קיים גם טוב.
חג פורים שמח לכולם
ומאחל שבעתיד נפגש ללא מסכות.
שבת שלום.