את ברכבת.
מתרחקת ממני גאוגרפית.
אבל את עדיין כאן, בארמוני.
השערות שלך מפוזרות על המיטה.
האוכל שלך ממלא לי את המקרר.
הריחות שלך בכל פינה. אך לא לכך אני מתכוון.
את תמיד בתוכי ובכל חיי. כבר הפכת לחלק בלתי נפרד ממני, שלי, בבעלותי, בתוכי.
וארועים כמו אתמול בלילה, סשן מיוחד במינו, רק מתיכים אותך לתוכי ומחברים אותנו ברמה כזאת שלא נוכל להפרד יותר.
לאן העפתי אותנו אתמול?
מאיפה באים כל הדברים האלה בתוכי?
אף אחת לא קיבלה זאת ממני לעולם.
כנראה זה נשמר בפנים רק בשבילך.
אתמול חפרתי בך עמוק, כאב, מנטאלי, מיני, מצאתי מלא דרכים להפשיט אותך מבפנים, להראות לך את חוסר האונים שלך וכך להעיף אותך שלמה ומלאה הלאה והלאה.
אני עדיין מנסה להפנים את מה שעובר עלינו לאחרונה. רק יותר אינטנסיבי, יותר חם, יותר רגשי, הכל נהיה יותר ככל שהזמן עובר.
אין לי מושג לאן נגיע עוד.
לא בשבוע הבא
וגם לא בעוד שנה.
אבל לשמיים אין גבול ועל כנפי הדרקון אנו נגלה זאת ביחד.
שבוע טוב אהובתי
אנחנו רק ממשיכים להמריא.
