עברה כבר יותר משנה מאז הסתכלת עליי מלמטה, כנועה ואוהבת, והתחננת בפני, פתחת את ליבך הגדול, דמעות זלגו מעינייך, אשר ביטאו את הכמיהה הגדולה שלך להיות השפחה שלי, התחננת בפני שאבקש ממך את כל מה שאני רוצה.
שלא אפחד, שלא אחשוש, שאדרוש, שארצה שאורה לך את רצוני.
ביקשת ממני להפיל את החומה העתיקה והגדולה ביותר בליבי.
ובתוך רגע, את, השפחה הכנועה והאהובה שלי הפלת אותה.
מאז הרמת את חיי, מילאת אותי באושר רב. מה שלא ידעתי מעולם.
מאז נהר הנתינה שלך לא נפסק.
אלא עולה על גדותיו. את לא מפסיקה ולא נחה לרגע.
בסופש האחרון שלנו ביחד העברנו אותי דירה.
כל התהליך של לצאת מהמקום הבטוח, להסתכן, למצוא מקום גדול יותר וראוי יותר להיות ממלכתי.
זהו תהליך שאת זרעת בתוכי.
לא סישנתי אותך בסופש האחרון. למרות שהמעבר היה סשן בפני עצמו לשנינו.
ראיתי אותך, לא נחה, אוגרת כוחות, עובדת עד קצה היכולת שלך. רק בשביל לתת לי ממלכה ראויה, ממלכה לשנינו.
וגם אחרי את לא מפסיקה, טורחת מרחוק בשבילי, איך את מספיקה הכל?
מאיפה האנרגיות?
ואני, בתוך הבלגאן של החגים, הילדים, המצב שלי, מחפש את הפינה השקטה שלי, בה אני יכול להעניק לך רק מה שאני יודע.
והנתינה והאהבה שלך מציפים אותי.
סוחפים אותי כמו שיטפון של אמבטיית קצף מענגת.
והמילים....
המילים שלי שעושות לך טוב כל כך נעלמות לי.
אותם מילים שאני אוהב כל כך מפנות את מקומן לאהבה הגדולה שלך.
אני יושב לבד ומנסה, מנסה כל כך חזק למצוא את המילים שיתארו לך את הרגש החזק שיש לי כלפייך.
רגש שלא הכרתי עד עכשיו.
המילים חוזרות לאט לאט.
ומכאן אני מבטיח שלא אחסוך יותר בהן ולא אתן להן להעלם שוב.
כי המילים האלה הן חלק מהאהבה שלי אלייך.
אני כל הזמן קבור במחשבות של:
האם אני עושה מספיק בשבילה?
האם אני נותן לה כמו שהיא נותנת לי?
האם זה אפשרי בכלל להחזיר על נתינה כל כך גדולה?
אבל זה לא חשוב עכשיו.
מה שחשוב הוא שמצאתי בחזרה את המילים, המילים, אשר כמו הכאב שלי, כמו השליטה שלי, כמו הזרע שלי, הם לך בלבד.
שלא תפסיקי לעולם להיות מי שאת מידנייט.
כי את שלי לעד
ואת מושלמת.
