ככל שהזמן עובר אנו מתמרכזים יותר ויותר אחד בשניה.
החיים שלנו שהיינו לחוד הולכים ונעלמים.
אנחנו כבר לא בוכים על הימים ההם.
טעויות שעשינו, אנשים שפגעו בנו, כבר לא מעניין אותנו. כמו שברן אמר "כל מה שעשית הוביל אותך לרגע הזה."
ועם מה שיש לנו היום אנחנו מברכים על כל מה שהיה.
והנה עכשיו דווקא, כאשר אנו כמעט סוגרים שנתיים ביחד, אני יושב ומכתיב לך פרוטוקול. מערכת חוקים לי ולך.
שורות שורות בהם אני מכתיב את הלכות חיינו כפי שאנו רוצים.
למה אחרי שנתיים?
זה בכלל לא משנה מתי. אני קובע מה ומתי הוא הנכון. לנו.
קולר ורצועה תמיד יש עלייך. אך עכשיו את כבר זקוקה שאבנה לך כלוב. כבר הבנו שלרוץ למרחקים במרחבי התודעה לא עושה עימנו חסד. את זקוקה לסורגים האלה המכתיבים לך את רצונותי, הרי אלה גם רצונותיך. את זקוקה לכלוב הזה הנותן לך את השלווה והסדר להם את כל כך משוועת. ודרך הסורגים האלה נשקף הנוף אשר נותן לך כוח ,רגליי.
פרוטוקול אשר מקבע את סלע חיינו, אני מלכך היחיד ואת שפחתי האחת והיחידה.
אני אדונך האוהב, ואת משרתת מסורה.
אני מלכך החושק בך, ואת שפחת המין המרצה.
אני השולט המלטף, ואת כלבתי הנאמנה.
מחבקים, רכושניים, נעולים לעד.
ושמך האמיתי
"של יניב"
