אני ואתם

כלבה טובה ונאמנה.

נענית לקראתי, עולה על רכבות, חוצה שדות, נכנסת למדבר. שם אני מחכה לך.

שמעת את שריקת בואי כלבה ושום דבר לא יכל לעצור אותך. אוסף אותך אליי ומביא אותך שוב אל נוף ילדותי. באת אליי מיד כי את יודעת שאני זקוק לך. אחרי שלושה ימים של מתח ועצבים, אני מנסה כל דרך להרגע. זה לא היה קל.  לראות אותם נופלים לכעס ומירמור ולספוג מהם הכל. קשה כל כך. 

ואת עם חוש הריח הכלבי שלך הבנת את רמת הסטרס שאני נמצא בו ובאת מהר.

ישנם שני מצבים שאת לא מוכנה לקבל:

1. אני לא רגוע.

2. אני רעב.

באת לשרותי, לעזרי.

ואת לא צריכה לעשות הרבה, רק שאראה אותך, אנשום אותך ואחבק אותך ואני נכנס לרוגע טיבעי.

מכאן הכל יותר קל. אני יכול להיות במוד שולט בכל דבר, הסבלנות, הרוגע, האהבה שלי חוזרים אליי. רק מעצם נוכחותך. את הרי חפץ לשימושי ולהנאתי, אז רק עמדי לידי והכל יהיה טוב, אני אקח זאת משם. 

את גם דואגת לציין בפניי שאת מתפעלת מהסבלנות האדירה שיש לי כלפיי ההיפר הקטן שמשגע את כולם. זה בזכותך, את חלק ממני, החלק השפוי והברור. 

כלבה טובה, כלבה נאמנה.

חברתי הטובה ביותר

שלוותי.