אני שונא לבד.
לא אוהב את זה שאין איתי אף אחד לתת לו מעצמי.
אבל כאשר אני בשקט של הלבד האני האמיתי מתחיל לחשוב, מסקנות וגילויים עולים במוחי.
אנחנו כל הזמן מדברים על כך שמאז ומתמיד נועדת לי, על כך שכל מה שעברת בעבר היה בעצם הכנה בשבילך כדי שתוכלי לשרת אותי טוב יותר, אפילו השקע לאורך הלשון שלך מותאם בדיוק בשבילי.
ואני, לפתע אני חושב על כך שאני לא מתפרק, לא נופל, יודע להיות אדיש בעין הסערה. וזה מוזר, הרי אני אדם רגיש. זה החלק שלי, כל מה שעברתי בחיי, החוסן שפיתחתי, הכל נועד בשבילך, בשבילנו. כדי שנוכל לעמוד כזוג בפני כל קושי. אני תמיד אהיה יציב בשבילנו, תמיד אחזיק אותנו בכל סערה, בכל רעידת אדמה. תמיד אחזיק אותך, תמיד אגרום לך להרגיש את זה, כדי שתוכלי להיות חופשיה, לעוף הכי למעלה, שתוכלי להתרוקן מהכל, שתוכלי להיות חלשה. תמיד אהיה סלע בשבילך, בשבילנו.
וגם, אחרי שראיתי את פרק 6 בעונה השניה של להרוג את איב, הבנתי כמה דברים, אני צריך יותר להוציא אותך מאזור הנוחות שלך, יותר למשוך ולמתוח אותך, כי ככה את עפה הכי גבוה שאפשר.
את שלי
רכושי
לעד
ותמיד אעמוד יציב על שתי רגליים כדי לשמור אותך
אותנו.
