כל פעם שאמא שלי האהובה ואני היינו מדברים, היינו מגיעים למסקנה הזו... (ונקרעים מצחוק).
היא נפטרה לפני כשנה וחצי מהמחלה המזדיינת, סרטן השחלות, אחרי שנים של התמודדויות ונצחונות.
משמעות המשפט היא: החיים מטומטמים.
קמים, עובדים, רצים כמו אוגרים על גלגל, בונים, יוצרים, מייצרים ואז פשוט מתים, נגמרים, כלים.
ברור לי שלכל דבר יש תוקף, אבל זה עדיין מטומטם...
מסקנותיי הן פשוט לחיות ולהנות מכל רגע, לראות את בניי גדלים ומתפתחים, להיות מסופק בחלקי ולהבין שגם לחיינו יש תוקף.
וכפי שכתבתי בכותרת הבלוג:
Live, Love, Fuck
אתמול הייתי באזכרה של דוד שלי- אח שלה, שנפטר מקורונה (באותו בית עלמין, מרחק של 10 מטרים בין הקברים) והיה מפגש כיפי עם כל בני המשפחה ופתאום out of fucking nowhere, שמעתי את אמא שלי קוראת בשמי מרחוק, עם המבטא שלה (הייתי ער ועירני לחלוטין, זו לא הזיה, זה גם לא קרה לי מעולם), הסתכלתי וחיפשתי וכמובן שלא ראיתיה.
אולי זה נכתב כפוסט עצוב ופסימי, אבל לא, זה לא המסר שאני מעוניין להעביר...
המסר הוא שפשוט נחיה, שפשוט נחייך מכלום ושום דבר, שנמצא תמיד שלווה בתוכנו ונהיה אכפתיים ואוהבים לסביבתנו...
חג מלא שמחה לכולנו.
DM🎶
