מחברת שחורה

התעוררתי פעם,

והיא עדיין הייתה קשורה לצידי,

עינייה עצומות ושלוות, עם חיוך מתוק על הפנים,

הבטתי בה וחשבתי לעצמי על מה היא חושבת?

קמתי בשקט, התמקמתי מעליה והבטתי בה בשקט חולמת,

גופה על המיטה מתוח, ידייה קשורות בחבלים לראש המיטה,

האם זה הזמן להיות רע או טוב?

בידיי ליטפתי אותה, וכמו על כינור ניגנתי בגופה,

אגנה החל לנוע, מחפש אותי, ריק,

החיוך התרחב, עינייה נפקחות,

היא מושכת לרגע ומבינה שהיא עדיין קשורה,

ידי נדדה בין רגליה, נוטפת, חמה, מטפטפת אותי מאמש,

היא גונחת, קצר וקולע,

וכשאני חודר לתוכה, היא עוצרת נשימותיה,

אנחנו רוקדים את הריקוד שלנו, האגן שלי ושלה,

מסונכרנים,

מסכנה, רוצה יד לגעת בעצמה,

אבל אתמול היא התריסה,

לשחרר? או לא לשחרר?

זאת באמת השאלה,

היא מתחננת, בגופה ובמילותיה,

יודעת בדיוק את הצופן הנכון,

וכשאני משחרר היא מודה,

ומיד ידה רצה לגעת בעצמה,

וכשהיא גומרת היא מודה יותר,

וזה הרגע שאני תמיד גומר,

אני זוכר, פעם שהיא הייתה שלי, 

אבל מסתבר שיש דברים שלא בשליטתי,

וזה מה שחסר עכשיו בעולמי,

אחת מושלמת שתהייה רק שלי.