זה כנראה בגלל המרחק, 85 ק״מ במקום שרוב האנשים רק מכירים מהעיתונות כי קרה שם איזה בלאגן.
זה יכול להיות גם השעמום, לתת ללוחמת כמוך בתים ולהגיד לה לשכב ולא להיות חלק מהפעילות המבצעית בטח מחרפן אותך.
זה סביר גם הזמן, מהיום שהכרנו הצבא נתן לנו הזדמנויות להתראות כאילו בכוונה והסופש הזה את שם ואני כאן ויש לנו עוד ימים לספור ולהיות רחוקים ולהתגעגע.
וכל אלו יחד, וכל אחד לחוד, גרמו לך להיכנס ולכתוב לראשונה פוסט.
שוחחנו על זה, אמרנו שנכתוב רק בנינו, והנה את כותבת לעולם.
אז עכשיו תורי להחזיר לך כגמולך.
זה לא שזו פעם ראשונה שכותבים עליי, אבל זו פעם ראשונה שזו פעם ראשונה.
ואם אני מביט באירועים בנינו ובוחן את כל מה שקרה בנינו מהיום שהכרנו, אני פתאום מבין שהרבה בנינו זה פעם ראשונה.
את יודעת, אני לא ילד, כבר ראיתי דברים וחוויתי דברים. התרגלתי לתייג את עצמי כבעל ניסיון.
והשנים עברו, והחוויות הצטברו, ומהניסיון למדתי עוד ועוד בעיקר על עצמי. מי אני, מה אני רוצה לעצמי, ואת מי.
אז עברו מיליון דייטים, והחברים כבר לא הצליחו לעקוב אחרי כל השמות והסיפורים, וניסיתי בכל מיני דרכים וצורות, וזה נכשל שוב ושוב ושוב...
והאשמתי אותן והאשמתי את עצמי, אבל המשכתי, המשכתי לחפש... אותך.
אז התכתבנו, את חדשה כאן לחלוטין ואני לא.
ושוחחנו בטלפון, שעות.... והכימיה התפתחה והפכה יותר ויותר ברורה.
ויצאנו לדייט ראשון, וזה גם היה הדייט האחרון... כי מאז זה כבר מיותר, זה כבר לא נקרא הכרות, זה נקרא זוגיות.
עבר חודש מאז, ואת כותבת על פחדים. כותבת לי.
עבר רק חודש, ופתאום שנינו מבינים שיש כאן משהו טוב שמפחיד לאבד.
עבר רק חודש, ושנינו חושבים שזה כל כך מהר קרה, כמו ברק, כמו סטירה.
בכנות אישה שלי, זה מפחיד מאוד, גם אותי. כבר הרסתי מערכות יחסים, כבר איבדתי בנות זוג, כבר חשבתי שזה אני שדפוק.
אבל את יודעת, ואני יודע, ואני בטוח שנינו מתפלאים מההבנה שמשהו הפעם שונה.
השיחה בנינו שונה, בין אם זו שיחה מילולית או פיזית או אפילו רגשית, הכל שונה.
רק חודש, ועדיין הבסיס עליו אנחנו בונים יציב ורחב.
אז יש פחד, וזו כבר הרגשה חדשה בפני עצמה, בעיקר לשנינו, לאנשים שלא מפחדים, לא מפחדים לחיות ובטח שלא מפחדים למות.
ויש עוד מיליון רגשות חדשים, והכל יוצא החוצה בנינו ולא מוסתר ולא נשמר בפנים.
והפחד ברקע חושב שהוא מאיים עלינו.
אבל אז, רק שיחה קטנה, רק מגע רגעי, רק מבט חטוף בעינייך... והפחד נעלם, והרעש מסביב מושתק, וההבנה מתיישרת במקומה ומציבה עובדה...
זה רק את ואני, רק אנחנו בכל העולם. וזה לעיתים מפחיד, מפחיד בכדי שנזכור לשמור על ששלנו, מפחיד כזה שמזכיר לנו כמה זה טוב וכמה זה פעם ראשונה.
מפחיד שפתאום זה לא מפחיד להיות עצמנו. ביחד.