זה לא שאני לא דרמה קווין. אני חופשי דרמה קווין. זה שלצד התיאטרליות שלי, מסתתר המון-המון רגש. נכון, ייתכן וזה מוקצן. לפעמים אני משתמשת בזה עם אנשים בעבודה או אנשים על הדרך שאני צריכה מהם משהו. אמנם אני טיפשונת לפעמים, אך לא עד כדי שימוש בזה מול בן הזוג. בן הזוג, האדון הקשוח והלא מוותר שלי. יש לי המון עבר בראש הצעיר שלי. יותר מדי עבר. יותר מדי עבר שהייתי שמחה למחוק. הייתי שמחה לפירמוט מערכת רציני. חלומות בהקיץ. אז העבר הזה יכול לקפוץ בכל מיני סיטואציות, טובות, רעות, בנאליות, מרגשות, משעממות. לפעמים זה בא בגדול, לפעמים זה בא בקטן. מאז שהפסיכיאטרית שבחרתי ביטלה את התור כי צצה לה נסיעת פתע לחו"ל, לא טרחתי לקבוע תור חדש. נכשלתי. איכזבתי את עצמי ואיכזבתי אותו. אני יודעת שיש המון חרא במערכת, שאני צריכה ניקוי עמוק, שאני צריכה להוציא - אבל קל לי ונוח לי להשאר במקום המטונף שהוא אני. מפחיד לי לתת אור לכל המקומות שקברתי הרבה זמן. חלקם יוצאים, מולו, חלקם עדיין קבורים עמוק מכוסים בשכבת אבק. רגע אחד אני למעלה, רגע אחר אני למטה. ותמיד יהיו אנשים. אנשים טובים, אנשים כאילו טובים, אנשים רעים, אנשים רשעים. אנשים שהם גם וגם. אני מתקשה לסמוך על בני אדם, זה לא סוד. וגם על בחירותיי, לפעמים. והאנשים הללו הם בכל מקום. הם יכולים להיות השכן, הבחורה מהמשרד ליד, אחותי, או אחד הקולגות. אני לא מתיימרת להיות בן אדם מושלם... אני לא בן אדם רע, אני לא בן אדם טוב, לא במלוא מובן המילה. אבל כן יש בי טוב. יש בי טוב, חמלה, דאגה, אמפתיה. לפעמים האגואיזם והפחד אוכלים את זה. אבל זה לא המקרה של היום. והבמה הזו... הבמה הגדולה והמרכזית הזו, עם הפנס הכי מסנוור, עם הקהל הכי דומיננטי בחיי. ואני הדמות שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל אני הייתי בסדר, אני צועקת בראשי. ומנגד - מה זה משנה. בסדר או לא בסדר. גם אם אני עושה מעשים טובים, תמיד יבוא הזאב הרשע שירצה לחרב לי הכל. לא רק לי, אני לא טובעת פה ברחמים עצמיים. אלא כי הוא פשוט כזה. עם כולם. ומה שהכי פגע בי זה שהוא הרשה לעצמו, לאחר כל המתיקות והנחמדות שלי כלפיו, הרשה לעצמו לתפוס, לאחוז, בחוזקה וללא רחמים. מול כל חיות היער. ומתוך כוונות טובות ונחמדות... כאלו שבאמת לא ציפיתי מהם דבר בתמורה, אפילו רק להעלות חיוך, קם הזאב מתוך הקהל. תפס אותי, הפשיט אותי מול כולם, ליקק אותי, הסניף אותי והתחיל לקרוע אותי לגזרים. ובמעשה הזה, חזרתי אל העבר שלי. חזרתי אל הילדה הקטנה, השמנמנה, המוזרה, חסרת הביטחון שהייתי. שאני עדיין, לפעמים. ודבר גורר דבר. ולא משנה כמה אני מדחיקה. ולא משנה כמה צמחתי. ולא משנה שאני יודעת מי אני ומה אני, ומה אני שווה - כלום לא משנה. ברגע אחד נשמטתי ונפלתי אל תוך בור עמוק-עמוק. אז אני דרמה קווין. ואני מונעת מהרגשות. ואני כולי רכיכה אחת גדולה, לא משנה מה ואיך אני משחקת אותה בחוץ. ואני נשברת. בתוכי. מתביישת בתוכי. מעברי. מזה שנשברתי. ואני לא מסוגלת לדבר על הכל, להוציא את זה החוצה בקול, כי אז זה יביס אותי. ינצח אותי. אחזור לשם, אל עברי. ואני נופלת... ונופלת... ומתייפחת... ונחנקת. ובסוף זה אמור לעבור. בסוף זה אמור לעבור. פעם אחת חשבתי שמישהו יקבל אותי עם כל הבעיות שלי וכל השגעונות שלי, חוסר המושלמות שלי והטראומות שלי. חשבתי. הרגשתי. מסתבר שטעיתי. מסתבר שאין מקום לשדים שלי. וזה נורא מעציב וקשה לי.
לפני 8 שנים. 22 בנובמבר 2015 בשעה 22:20